הכדור בידיים שלנו - הגיע הזמן לומר את זה בלי להתנצל

באחד מהערבים האחרונים, כשלקחתי את בני הקטן לגן השעשועים, נתקלתי בסיטואציה פשוטה אך עמוקה מאין כמותה. הבן שלי הגיע אליי נסער. "גנבו לי את הכדור", אמר. התקרבתי, ביררתי, וגיליתי שילד אחר טוען לבעלות על אותו כדור. הוא אף קיבל גיבוי מהחברים שלו ש"ראו אותו משחק איתו קודם".

עצרתי לרגע, ואז אמרתי לו: "חמוד, הכדור הזה שייך לבן שלי. קנינו אותו אתמול. תחזיר בבקשה".

והנה, מה שנראה כמו עימות ילדותי משקף בדיוק את מה שקורה כאן, במדינה שלנו, יום אחר יום.

כל אותם גורמים שממשיכים לטעון שהארץ הזו שייכת לעם אחר לפלסטינים, לאומה שלא הייתה כאן ולא קיבלה מעולם זכות על הארץ הזו שוכחים דבר אחד מהותי: מדינת ישראל שייכת לעם ישראל, לא מהיום ולא מאתמול.

ולא מדובר רק באמונה שלנו. גם מי שאינו שומר תורה ומצוות יודע היטב: התורה היא המסמך ההיסטורי הקדום ביותר שמסביר בבירור את הקשר הבלתי ניתן לערעור בין עם ישראל לארץ ישראל. התורה הזו, אותה תורה שמוסלמים ונוצרים כאחד מודים שמקורה שמימי, קובעת הארץ הזו שלנו. חד משמעית. בלי הערות שוליים.

כשאנחנו עומדים כאן, על אדמתנו, אנחנו לא מתמודדים עם "כיבוש" ולא עם "סכסוך". אנחנו מתמודדים עם ניסיון לגנוב לנו את הכדור ואנחנו לא אמורים לעמוד ולהתווכח. אנחנו אמורים להגיד זה שלנו. לא כי אנחנו רוצים, אלא כי הקדוש ברוך הוא נתן לנו.

ולכן, אל מול כל מי שמאיים, מערער, מפחד או מנסה להמציא היסטוריה מחדש צריך להזכיר: מי שמתעסק איתנו, מתעסק עם אבא שלנו. ולמי שצריך תזכורת מדובר בקדוש ברוך הוא. ולא, זה לא מומלץ.

ובפרוס חודש אלול חודש התשובה וההתחזקות עלינו גם להתבונן פנימה: אם המדינה הזו עומדת על יסודות התורה, על ההבטחה האלוקית אז גם חיינו האישיים, הלאומיים והרוחניים צריכים לעמוד על אותה קרקע יציבה. אין יותר מקום להתנצלות, להססנות או לשיקולים של "מה יאמרו הגויים".

"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" זו לא סיסמה. זו הגדרה. הגדרה מחייבת.

הגיע הזמן שנתחיל ללכת בזקיפות קומה, עם הזהות שלנו, עם האמת שלנו, עם התורה שלנו. כי מי שיודע שהכדור שלו לא שואל רשות לאף אחד כדי לשחק בו.