בין געשיות הקרקע להתעוררות הלב: מסע יהודי בעמק Landmannalaugar

בעין בשרית אלו הרי געש, צבעים עזים, קרחונים עתיקים ועמקים פעורים. אך מי שבא עם עין של רוח, מי שהלב שלו שואל שאלות ולא רק מרים מצלמה מגלה באיסלנד משהו אחר לגמרי. מגלה לימוד.

הרי הריוליט של Landmannalaugar, אותה רצועת קרקע בלב הרמה האיסלנדית, נראים כאילו יצאו מתוך ספר בראשית שטרם נכתב. צבעים של כתום נחושת, ירוק עשן, סגול חלודה וצהוב בוהק מתמזגים בשקט מאיים עם שדות לבה שחורים ונהרות קרחונים. אך בתוך כל הפרא הזה נובעים מעיינות חמים, כאילו הארץ עצמה מבקשת נחמה.

מראה שכזה, טוענים בעלי הנפש, אינו רק תצוגה גיאולוגית. זו עדות. לא לעבר קדום אלא לפעולה תמידית של בורא עולם, שמבעד לאש ולשלג, לצבע ולסלע, משמיע את קולו.

"כבוד אלוקים הסתר דבר"

חז"ל מלמדים: "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו". במובן הזה כל רכס שנבקע בלוע הר געש, כל נהר קפוא שמתחתיו בוערת אש פנימית מדבר. ואולי דווקא הנוף הקיצוני, הבלתי מיושב, הרחוק כל כך מן הקיום האנושי השגרתי הוא הפתח להתקרבות גדולה.

כי איפה ניתנה התורה? לא בעמק פורה, לא בעיר שוקקת אלא במדבר. במקום של ריק, של ניתוק, של שבר טבעי. שם, בקצה העולם המוכר, השכינה ירדה.

גם Landmannalaugar הוא סוג של סיני. לא בשל קדושה נגלית אלא דווקא בשל היכולת של האדם לזהות שאין לו שליטה על כלום. כשהאדמה עצמה משנה צבעים, והאוויר רווי גופרית, והשלג שוכן לצד קיטור מבעבע הלב נמס. לא מהחום אלא מההכרה שיש מי שמחולל את הכול.

"עולם הפוך ראיתי"

באופן עמוק, אפשר לומר כי הנוף הזה משקף את הנפש. הרי מהו אדם אם לא תערובת של קור וחום, צבע ושחור, לבה וגשם? מקומות כמו Landmannalaugar הם השתקפות מוחשית של הפנים. רגשות סוערים, שכבות עומק, עבר של הרס שצומח מתוכו יופי בלתי נתפס. הם מזכירים לנו שסערה אינה חורבן. לפעמים היא תחילת גאולה.

בכך המקום הזה הוא משל לתשובה.

כי כשאדם קם ויוצא אל הלא נודע, גם אם גאוגרפי וגם אם פנימי, הוא פוגש בתוכו מעיינות חמים שמתחבאים מתחת לשכבת קרח. הוא מגלה שהנפש שלו צבעונית יותר ממה שחשב, עמוקה יותר מהשגרה. הוא מגלה שכל גובה, כל ירידה, כל מעבר בין הר לוואדי הם תהליך של יצירה מתמשכת. לא שלו אלא של בוראו.

לא פלא אלא מַפְלֵא

מי שמסתפק בתמונה מרהיבה החמיץ. אך מי שמהלך שם ונזכר בפסוק "מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית" מבין שהרבה יותר ממקום גיאוגרפי מדובר בקריאת התעוררות.

אנשי אמונה אינם נבהלים מהטבע. להיפך. הם מבקשים דרכו הבנה. לא של מדע אלא של משמעות. ולכן דווקא מקומות כמו Landmannalaugar, שאינם ארץ ישראל, אינם הר סיני ואינם מקום מגורים בכלל, יכולים לפתוח שער.

שער בין האדם לבין עצמו. שער בין הקרירות שבחוץ לחום הלב מבפנים. שער שדרכו אפשר לשמוע את הד קולו של הבורא שאומר: "ראה, זו יצירתי. גם אתה, חלק מהצבע, חלק מהתנועה, חלק מהחיים".

בין הרי אש לשלג מתרקם לימוד עמוק, שאין בו מדריך ואין בו הדרכה, רק הליכה. הליכה של אדם שיצא מעצמו, מבקש להיפגש. עם העולם, עם הבריאה ובעיקר עם זה שברא את הכול.