כשהרב ראובן אלבז מדבר על בכי, זה נוגע בנקודה הכי עמוקה בנשמה

כשאדם בוכה, שואל הרב ראובן אלבז, על מה בדיוק הוא בוכה? האם אלו דמעות של נוסטלגיה? של זיכרון עמום מן העבר? לא כך. לא ביהדות.

לדבריו, הבכי האמיתי נובע מתוך מודעות עמוקה לחיסרון, לא למה שכבר איננו, אלא למה שעדיין לא זכינו לו. "אנחנו לא בוכים על ההיסטוריה", מדגיש הרב, "אנחנו בוכים על כך שעדיין לא חזרנו למקומנו האמיתי, שעדיין לא נבנה בית המקדש, שהשכינה, רחוקה".

מילותיו אינן דברי תוכחה אלא קריאה ללב. הקריאה להתעורר לא מגיעה מתוך פחד אלא מתוך כאב, כאב של ריחוק, של צמא לקרבה אמיתית.

"הבעיה היא לא מה שקרה", הוא רומז בין השורות, "אלא מה שקורה עכשיו, שאנחנו חיים בלי השראת שכינה, בלי נוכחות אלוקית שמורגשת באמת, בלי אותה אור פנימי שממלא את הנשמה".

השכינה, כפי שמסביר הרב, איננה מונח תיאולוגי, אלא מציאות רוחנית חיה, נושמת, מחייה. וכאשר היא חסרה, האדם מרגיש את זה, גם אם הוא לא יודע לקרוא לזה בשם.

הקריאה הפנימית של הרב אלבז פשוטה ונוקבת: תבכה. לא כי איבדת משהו,  אלא כי עוד לא השגת אותו. כי הבית עוד לא נבנה.