הרב אלימלך בידרמן: הגאולה כבר הייתה יכולה לבוא אבל אנחנו ישנים

הרב אלימלך בידרמן מספר סיפור. סיפור פשוט, סיפור שמרגיש כמו בדיחה, עד שמבינים שזה משל על החיים שלנו.

בימי החורף הקפואים של רוסיה, קבוצה של נוסעים נסעה מפטרבורג לאודסה. נסיעה ארוכה, חושך מסביב, והקור חודר לעצמות. כדי להתחמם הם שתו. ועוד שתו. נרדמו. התעוררו שוב בלילה הבא, שוב שתו, שוב נרדמו. הם לא שמו לב שהשמש זרחה. אפילו פעמיים. רק כשהתעוררו בפעם השלישית, אמרו לעצמם: איזה לילה ארוך זה. ואז אמר להם מישהו: מה אתם מדברים? כבר היה יום. אתם פשוט ישנתם.

זה נשמע מגוחך, אבל זו בדיוק השאלה ששואלת כנסת ישראל את הקדוש ברוך הוא. שומר מה מלילה? עד מתי החושך הזה? מתי תבוא הגאולה?

והתשובה מהשמיים, אומר הרב בידרמן, מטלטלת. כבר היה אור. רק שלא הייתם ערים. כבר היו רגעים שבהם השערים נפתחו. רק שישנתם.

תשעה באב הוא יום שבו עם שלם יושב על הארץ, שואל את אותן שאלות נוקבות. למה זה נמשך כל כך הרבה זמן? איפה האור? מתי תיגמר החשכה?

אבל אולי השאלה האמיתית היא לא מתי יבוא הבוקר, אלא האם אנחנו ערים כשהוא עובר לידינו.

דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו. לא כי אין סיכוי. אלא כי לא היינו שם כשנפתח הפתח. כי המשכנו לישון, להתעסק בעצמנו, להשקות את עצמנו בכל מה שירדים אותנו קצת יותר.

המסר ברור. מי שמבקש גאולה צריך להיות ער. צריך להיות נוכח. צריך להפסיק לומר "הלילה עוד ארוך" ולהתחיל לפעול.

כי בורא עולם מחכה. היום כבר עלה. רק שלא כולם פקחו עיניים.