"לא סתם אבלות". איך נכון להסתכל על מנהגי האבלות בימי אלו?

בתקופה זו אנו נוהגים במנהגי אבלות על חורבן בית המקדש, יש כמה דרגות באבלות: 1- מתחילם את ימי האבלות כבר בי"ז בתמוז (משום שבאותו יום הובקעה חומת ירושלים, שזה בעצם מסמל את תחילת החורבן, כמו כן הועמד צלם בהיכל, בוטל קורבן התמיד, נשרפה התורה ע"י אפוסטמוס).

2- השלב השני הוא מראש חודש אב, בימים אלו מנהגי האבלות מחמירים מעט יותר.

3- השלב השלישי הוא שבוע שחל בו תשעה באב, שמאז מחמירים עוד יותר דיני האבלות.

4- השלב הרביעי הוא יום תשעה באב בעצמו שאז נוהגים כאבלים ממש (ביום זה חרבו שני בתי המקדש, נחרבה העיר ביתר, נחרשה ירושלים, וכן חטא המרגלים היה ביום זה). 

בהגיע תקופה זו, יש אנשים רבים שמעדיפים שימים אלו יעברו מהר ככל האפשר, בגלל שאין להם כח לנהוג בכל מנהגי האבלות וכו'. אבל חשוב לדעת שבאופן עקרוני יתכן שהיינו צריכים לנהוג במנהגי האבלות הללו במשך כל השנה כולה, וכמו להבדיל אדם שביתו נחרב הרי שכל זמן שהוא עדיין ללא בית הוא ממשיך לזכור ולהתעצב על ביתו שנחרב, (הוא לא מייחד יום אחד בשנה לעצבות ואבל על ביתו, משום שכל עוד שהוא שרוי בלא בית הוא מרגיש בחיסרון, ורק אחרי שהוא עובר לבית חדש הוא יכול להירגע מעט), כך להבדיל הקב"ה והשכינה שרויים בצער ואין לקב"ה בית להשרות בו את שכינתו, ולכן היינו צריכים לנהוג כן בכל השנה כולה.  

הסיבה שחכמים הגבילו את דיני האבלות רק לתקופה מסוימת בשנה משום שהם ידעו שיהיה לנו מאד קשה לעמוד בזה, לכן חכמים קבעו את עיקר האבלות בימים אלו (יש הלכות שונות בחיי היום יום שנועדו להזכיר לנו את חורבן בית המקדש במשך כל השנה כולה כמו למשל שבירת כוס בחופה, הנחת אמה על אמה שאינה מסוידת בבית חדש ועוד), אבל עיקר דיני האבלות נקבעו לימים אלו.

ידועים דברי הגמרא שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה, כלומר רק אדם שהוא באמת מתאבל על ירושלים והוא מרגיש בחיסרון של בית המקדש, הוא יהיה מאותם אנשים שיזכו לראות בבניינה של ירושלים.  

לכן נשתדל בימים אלו להתחבר ולהרגיש בחיסרון של בית המקדש, ע"י שנתבונן מה היה בזמן בית המקדש ואז נוכל להבין יותר ולהרגיש יותר מה חסר לנו עתה. (כמו למשל לשבת עם הילדים ולתאר להם את מצוות עלייה לרגל איך כולם מכל חלקי הארץ היו עולים לירושלים וכו', מצוות ביכורים איך כל יהודי היה עולה עם פירותיו החדשים לבית המקדש וכו'). אפשר גם להקשיב לשיעור של רב שאתם אוהבים כדי ללמוד על נושא זה

העיקר הוא להתחבר ולהרגיש בחיסרון של בית המקדש, אחרי שנרגיש בחיסרון נזכה להיות מאותם אנשים שיזכו לראות בביננו של בית המקדש.

מסופר שילדיו הקטנים של החפץ חיים שיחקו במשחק מחבואים מחוץ לביתו, אחת מבנותיו התחבאה ואף אחד לא מצא אותה, שאר הילדים חיפשו משראו שאינם מוצאים אותה התחילו לשחק במשחק אחר, אותה בת אחרי שראתה שאף אחד אינו מחפש אותה יצאה מהמחבוא והתחילה לבכות, שאל אותה אביה החפץ חיים מדוע את בוכה ביתי? אמרה לו כי אני התחבאתי כבר חצי שעה ובסוף גילתי שאף אחד אינו מחפש אותי. אביה הרגיע אותה, אחר כן נכנס לחדרו והתחיל לבכות בעצמו והסביר ביתי בוכה משום שלא חיפשו אותה במשך חצי שעה, הקב"ה בזמן הגלות הוא נמצא במחבוא וכבר אלפיים שנה כמעט שאף אחד אינו בא לחפש אותו בטח הוא בצער גדול כל כך.

נשתדל בימים אלו לנהוג את מנהגי האבלות ולהרגיש את החיסרון של בית המקדש שאיננו ובכך נראה לקב"ה שאנו כן מחפשים אותו ועי"ז נזכה להיות מאותם אנשים שיזכו לראות בבניינה של ירושלים - אמן!

התשובה מאת הרב אביאור אברהם יפרח שליט"א, מורה צדק בבית ההוראה של הגאון הרב אופיר מלכא שליט"א.