הצעיפים הצהובים בתחנה: סימן האהבה שחיכה לו כשחזר מהכלא

"התיישבתי בקרון הרכבת, מבטי נעוץ בחלון אך מחשבותיי היו במקום אחר לגמרי. לא שמתי לב לנוף שחלף על פניי. מבטי נמשך אל האדם שישב מולי. היה בו משהו קצת מתוח. בכל תחנה שעברנו, ראיתי אותו נצמד לחלון, מתבונן בדריכות החוצה, כאילו מצפה להופעתו של דבר מה שלא הגיע. 

בשלב מסוים, האיש הבחין במבטי המתמשך. 'אני יודע מה אתה חושב', התיישב לידי ואמר לי בשקט. 'זו הנסיעה הראשונה שלי אחרי שלוש שנים בכלא', המשיך. 'גנבתי כסף כשהייתי רעב. זה היה מעשה מטופש, אבל הכאב הגדול ביותר היה לראות את השבר בעיני אימי. אנשים 'טובים' מיהרו לספר לה על בנה הגנב והכישלון'.

'שלוש שנות המאסר שלי היו הרסניות עבורה', המשיך האיש. 'הצער והבושה שלה היו עמוקים'.

'עכשיו', אמר בלחישה כמעט, 'אני נורא רוצה לחזור הביתה, לראות את אימי ולבקש סליחה. אבל אינני יודע אם תקבל אותי אחרי כל הכאב שגרמתי לה'.

הוא עצר לרגע. 'לאחר שהשתחררתי, כתבתי לה מכתב: אימא, אני רוצה לחזור הביתה, אבל אני מבין אם לא תרצי לראות אותי. אם את מוכנה לקבל אותי בחזרה, אנא תלי צעיף צהוב על העץ בתחנה. אם לא אראה צעיף, אמשיך בדרכי ולא אטריד אותך יותר'.

עכשיו הבנתי את המתח שלו, ומצאתי את עצמי מחפש איתו. החיפוש שלו הפך להיות גם החיפוש שלי. שנינו נצמדנו לחלון כשהרכבת התקרבה לתחנה שלו, ידינו אוחזות במעקה בחוזקה, מבטינו סורקים את המרחב.

כשהרכבת האטה לקראת התחנה, קרה דבר מדהים. לא ראינו צעיף צהוב אחד, אלא עשרות! כל התחנה הייתה מלאה בצעיפים צהובים ואימו עמדה שם, צעיף צהוב כרוך סביב צווארה, וחיוך על פניה".

כשאנו חוטאים ומתביישים לחזור, בורא עולם מחכה לנו בשפע גדול מכפי שנוכל לדמיין. כשאנו פותחים פתח קטן כחודו של מחט בתשובה, נפתח לנו פתח רחב כפתחו של אולם. עלינו רק להעיז להביט החוצה מחלון הרכבת ולחפש את הצעיף הצהוב. אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' - אהבה שמחכה תמיד לשובנו הביתה.