"אמא, למה יש אזעקה?": כך תהפכו לעוגן רגשי עבור הילדים גם בזמני חירום

המציאות הביטחונית המתוחה מחייבת את ההורים בישראל לשוב ולבחון את תפקידם העמוק כחומת מגן רגשית לילדיהם. בתוך שגרת אזעקות, כניסה חוזרת לממ"ד וחשיפה לחדשות קשות - ההורה הופך לדמות מייצבת, עוגן של רוגע ותחושת שליטה.

מומחים לבריאות הנפש ולחינוך מדגישים: דווקא בזמנים כאלה, לנוכחות הורית יש השפעה מכרעת על האופן שבו ילדים מתמודדים עם פחדים ולחצים.

לדבר בגובה העיניים - ולא להסתיר

גם ילדים צעירים מאוד קולטים את האווירה. תינוקות ופעוטות מרגישים את המתח, שומעים את האזעקות, ורואים את תגובת המבוגרים סביבם. בלי הסבר הולם, הם עלולים לפרש את המצב בדרכים מלחיצות יותר - ולעיתים שגויות.

המלצה מרכזית היא לתווך את המציאות בפשטות ובכנות. אין צורך להיכנס לפרטים מטרידים, אלא לומר משפטים קצרים, ברורים ומרגיעים כמו: "נכנס לממ"ד כי ככה אנחנו הכי בטוחים. אני איתך כאן, הכול בסדר." אם הילד שואל - יש להשיב בכנות. אם לא - יש לפתוח פתח לשיחה, לשאול מה הוא מרגיש, ומה הוא מבין.

תוקף רגשי - הכרה, הקשבה ואמפתיה

חרדה, בכי או היצמדות מוגברת אינם "בעיה", אלא תגובה טבעית למצב קיצוני. תגובה הורית כמו: "אני רואה שאתה לחוץ - זה מובן לגמרי", מעניקה לילד תחושת לגיטימציה ונראות. היא מסמנת לו שהוא לא לבד בפחד.

גם רגשותיהם של ההורים עצמם אינם אמורים להיות מוסתרים. להיפך - ניתן לומר: "גם אני קצת מודאג, אבל אנחנו יחד ושומרים אחד על השני". כך נוצרת נורמליזציה של רגש, והילד לומד כיצד להתמודד.

חיבוק הוא תרופה: כוחה של קרבה גופנית

לצד המילים, גם מגע פיזי עדין - חיבוק, ליטוף, ישיבה משותפת - משדרים ביטחון. רגעים של קרבה, כמו קריאת סיפור, משחק משותף או הכנת אוכל יחד, מסייעים בוויסות רגשי ובחיזוק תחושת השייכות והחום המשפחתי.

שגרה - יציבות בתוך כאוס

שמירה על סדר יום, גם כאשר השגרה הרגילה מופרעת, היא מהלך חכם שמפחית חרדה. ארוחות בזמנים קבועים, שינה מסודרת, זמן משחק ולמידה - כל אלה מספקים לילד מסגרת פנימית מול עולם חיצוני רועש.

בנוסף, חשוב לצמצם חשיפה לחדשות ולמסכים, בעיקר לנוכח התכנים הקשים והבלתי מסוננים הזולגים לתודעת הילד גם מבלי שיבין אותם במלואם.

לא להמעיט - לא להפריז

אחת הטעויות הנפוצות בקרב הורים היא הניסיון "להגן" על הילד באמצעות הסתרה. אך בפועל, כאשר הילד חש שמשהו מוסתר ממנו - רמת החרדה שלו עולה. שיחה כנה, מותאמת גיל, מרגיעה יותר מהשתקה או הכחשה. הכרה הדדית ברגשות - גם של הילד וגם של ההורה - מאפשרת שיח בונה וביטחון.

לבנות מציאות פנימית בריאה - דווקא בממ"ד

בשהות הממושכת בחלל הסגור, יש מקום ליצור "איים קטנים של נורמליות": פעילות משותפת, סידור החדר, יצירה, משחק או מוזיקה אהובה. כדאי להשקיע גם באווירה - תאורה נעימה, שמיכה רכה, חפץ מוכר. כל אלה תורמים לתחושת שלווה גם בתנאים שאינם אידאליים.

והכי חשוב - לדאוג גם לעצמכם

הורה שמצליח להרגיע את עצמו - יוכל להיות מקור יציב לילדיו. חשוב שכל אם ואב יבדקו מה עוזר להם לווסת את הלחץ, בין אם מדובר בשיחה עם חבר, הליכה קצרה או תמיכה מקצועית. הורות בימי חירום מתחילה מהיכולת להחזיק את עצמנו, כדי להחזיק את ילדינו.

המסקנה ברורה: בתוך חוסר הוודאות, דווקא ההורה - בגופו, בקולו, בנוכחותו - הוא נקודת העוגן הבטוחה ביותר עבור ילדיו. לא נדרשות מילים גדולות, אלא יציבות, כנות, וחום אנושי. בתוך הסערה - ההורה יכול להיות המגדלור.