היא זעקה בקול: "אוי, זה הבן שלי!"

משה רבינו נושא את משא העם במסירות נפש. זה לא משא קל. הקדוש ברוך הוא מנהיג אותם בחסד וברחמים, בהנהגה שמעל לטבע, משפיע עליהם מאוצרו הטוב - יציאת מצרים, קריעת ים סוף, ענני כבוד, מן, שלו. היה מצופה מהם שיכירו בטובתו של מקום ויודו לה' על חסדו ועל נפלאותיו. אך במקום זאת הם רוטנים, מתאוננים, מתלוננים...

כמה אפשר לשאת את התנהגותם, את כפיות הטובה שלהם? "אמר להם משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה". אחרי כל הטובה שהקב"ה הרעיף עליכם, יש לכם תלונות וטרוניות? כמה אדם אחד יכול להחזיק מעמד במצב כזה? כמה אפשר?

אלא שכאן, בנקודה הזאת בדיוק, מבחנו של מנהיג אמיתי.

אישה אחת ראתה מרחוק ילד מועד ונופל. אמרה לעצמה: "לא נורא, הוא יקום. ככה ילדים גדלים..." היא התקרבה, ואז בבת אחת השתנו פניה והיא זעקה בקול: "אוי, זה הבן שלי!" ובעודה מבוהלת מיהרה לבנה וטיפלה בו בדאגה ובמסירות.

מה קרה? למה היא נזדעקה לפתע? מה השתנה? הרי רק לפני רגע אמרה "לא נורא, ככה ילדים גדלים"? אלא שכאשר מדובר בבן שלך, הכל משתנה. המסירות אליו היא אין סופית, ללא תנאי, בלי גבול, בלי שיעור ומידה. כשזה הבן שלך, הדאגה לשלומו אינה מותנית בהתנהגותו הטובה, במידת הכרת הטוב שלו. זה הבן שלך!

משה רבנו נשא את משא העם לא כמו מנהיג רגיל, אלא כמו אב ואם. "האנוכי הריתי את כל העם הזה", אני מרגיש שאני האבא והאמא שלהם, ואב ואם לעולם אינם אומרים לילד שלהם "איני יכול יותר".

זו הגדולה של מנהיג אמיתי - להרגיש את הזולת כאילו זה בנו יחידו. הוא נושא את סבלו, ובד בבד נושא גם את הסבל ממנו.

מנהיג בישראל אינו דואג רק למדרגתם הרוחנית של צאן מרעיתו, כי אם גם למצבם הגשמי. ממרום מדרגתו הוא יורד עד לפרטי פרטים, ועושה ככל שביכולתו כדי שכל אחד יקבל את הסיוע הנדרש לו.

משה רבנו התמסר עבור כלל ישראל ונטל על צווארו את כל עול הנהגתם, הן מן הבחינה הרוחנית והן מן הבחינה הגשמית. מסירות דומה ניכרה גם בקרב גדולי עולם נוספים במהלך הדורות.