ההבטחה הנדירה של הבבא סאלי: "אתה תראה את מלך המשיח"

כבר יותר מארבעים שנה שאלברט אטיאס חי את הבבא סאלי - לא מהספרים, לא מההילולה, אלא מקרוב, ממש. "ככה 40 שנה יום-יום איתו אני, יום-יום", הוא אומר בפשטות, אבל מאחורי המשפט הזה מסתתרים סיפורים שאפילו קשה להאמין להם.

האיש שהיה הקרוב ביותר לצדיק ממרוקו עומד מול המצלמה ומספר: "מה שראיתי לא ראה אף אחד, זה מלאך מבורא העולם". אבל יש דברים שהוא פשוט מסרב לומר. "לא רוצה להגיד לך. אני לא יכול לדבר עליהם. אסור לי להגיד. אני לא... לא רוצה. לא צריך לדבר. לא, לא, זה מה שאמר לי, לא יכול להגיד לך. אין, לא יכול להגיד לך".

הקשר ביניהם לא התחיל בביקור מקרי או בשיחת טלפון - זו הייתה ידידות עמוקה ונאמנה שהתנהלה יומיום במשך עשרות שנים. "אני עם בבא סאלי למעלה מ־40 שנה. עשרות פעמים היה אצלי. פעם אחרונה ישב אצלי 21 יום פה בבית", הוא מספר. לא מדובר רק בקפה של שבת או שיחת תורה. מדובר בחיים משותפים - ובניסים שלא משאירים מקום לספק.

אלברט נזכר באירוע שנחרט בו לעד: "כשהבאתי את בבא סאלי לטרומים, באו 6-7 קבלנים, עומדים, מחכים. אמר לי: 'מה לעשות? ערבי, יומיים הוא דופק על הקיר, הפטיש חוזר עליו'. בבא סאלי לקח מטבע מהכיס שלו, סימן את הקיר ככה. בא ערבי, נתן מכה, אמר לי: 'מה, אתה צוחק עליי? אני יומיים לא יכול, הפטיש חוזר עליי כמה פעמים'. בא לנשק את הרגליים של בבא סאלי".

אבל ההיכרות הזו החלה עוד קודם, עוד לפני שאלברט עצמו הכיר את הצדיק. "אבא שלי היה עם רבי יעקב אבוחצירא. בבא סאלי לא הכיר את רבי יעקב אבוחצירא, עוד לא נולד. אז אבא שלי היה מספר לו על הסבא שלו". והחיבור הזה - דרך דם, דרך אמונה - הפך להיות החלק המרכזי בזהותו של אלברט. "מה שראיתי לא ראה אף אחד, גם הנכדים שלו, גם הבן שלו לא ראה מה שאני ראיתי".

וכשהבבא סאלי היה מגיע, הבית של אלברט היה פתוח תמיד, גם כשאצל כולם נשארו הדלתות סגורות. "יומיים-שלושה ימים לא יוצא בחוץ, יושב בחדר. באו למושב: 'תשמע, האנשים של בבא של סאלי רוצים לבוא לבית, בגלל ששלושה ימים לא יצא בחוץ'. דופק מכה ראשונה. 'מי?' אמרתי לו. 'איזה אברהם? אברהם שלנו? אני בשבילך אני פתחתי, לא רוצה לפתוח'".

והיו גם בקשות. "תגיד לבבא סאלי: אני, אין לי ילדים. עשר שנים אין לי כלום", אמר מישהו לאלברט. התגובה של הבבא סאלי לא איחרה לבוא: "אמר לי: 'תגיד לו יהיו לו ילדים'. נולדו לו בת ובן תאומים. זה מלאך מבורא העולם".

אבל לצד הניסים - גם כאב. "אשתי קמה בבוקר, 5:30, 6:00, לעשות לו לביבות לבבא סאלי, ושרפה את היד שלה בתוך השמן, 2,000 מעלות... אז הוא קרא לאשתי, בירך על היד שלה. אין לה כלום, לא עור ולא כוויה ולא כלום. מה שמברך בבא בסלי מתקבל אותו רגע".

וכמובן, הרוח הגדולה, שלא הפסיקה לפעול - גם מול המלחמות: "מלחמת ששת הימים גם כן. 'תגידו להם, אני אומר לכם, ביום שישי נגמר הכול'. ביום שישי נגמר הכול".

וכל זה - עם הערק. "ערק זה התרופה שלו. לפעמים אנשים לא שותים בכלל... תשתה ותהיה בריא... סידי, אמרת לי ערק, זה לא ערק. זה מים. הערק הופך לו למים".

אלברט נזכר ברגעים הכי פשוטים ויפים: "הוא אוכל לבד בשבת, גם בבית שלו, גם בבית שלי. הוא לא לבד, אדוני. יש לו מלאכים איתו מהשמיים איתו בשולחן... כל בוקר אני אצלו, כל בוקר אוכל תפוח אדמה וערק וביצה. אנשים שותים נס קפה, אני שותה ערק חצי כוס. אמר לי: 'זה מרפא את הגוף הערק הזה'. כל בוקר אני שותה את זה, אחרי זה הולך למוסך".

אפילו כשהגיע עם הבגדים המלוכלכים מהמוסך - התקבל באהבה. "עם החלוק של העבודה בגריז נכנסתי לבית... למעלה משלושת רבעי שעה על הברך של בבא סאלי לבן, ואני גריז, שמן, ריח. אמרתי: לא יכול בבא סאלי לאכול, כי אני מפריע לו. אמר לי: 'כל זמן שאתה יושב לי על הרגל יש לי ברכה גדולה'".

והיו גם ניסיונות "לעבוד" על הצדיק. "אני לפעמים שותה הרבה... שמתי מטפחת פה, במקום לשתות, זורק את זה. הוא הרגיש בזה. 'בגלל שהוא מרמה אותי, הוא חולה. ישתה כמות שאנחנו שותים, לא יהיה לו כלום, שום דבר'".

בין השניים היה קשר כמעט על־אנושי. "לוקח את האוכל מהפה שלו, נותן לי אותו בפה שלי אני. עד כדי כך אני והוא. איפה שהוא שותה את הכוס, מוזג מהכוס שלו אליי אני, נשתה לחיים".

הבבא סאלי גם הבטיח: "נתן לי את היד, אמר לי: 'אתה חי, תראה את מלך המשיח'. אני אומר לך - יש לי את הברכה שלו עד היום".

ולמרות כל השנים, הגעגוע לא נעלם. "אתה נכנס אצלו, אפילו יש לך עצבים של כל העולם, אתה נכנס אצלו, אתה בנחת רוח, אין לך כלום... חסר לי הרבה. חסר לי הרבה הרבה. החיים שלי זה בבא סאלי".