בין עלה נושר לנפש מתבוננת: המקום שבו כל עונה היא שיעור אמונה

יש רגעים כאלה, שבמקום לנשום את האוויר - אתה עוצר כדי לנשום את המראה. זה לא בהכרח נוף יוצא דופן, ולא תמיד צריך להגיע לפסגה בשביל להרגיש אותו. לפעמים, מספיק ללכת בשביל, ליד אגם, באיזה בוקר סתווי של אוקטובר, בצפון־מערב אנגליה - ולדעת שאתה בתוך שיעור. שיעור בלי מורה, אבל עם הרבה משמעות.

אזור האגמים של בריטניה, המכונה Lake District, הוא אחד המקומות האלה. אין שם רעש של ערים, אין כבישים סואנים, אין מודעות מהבהבות. רק מים שקטים, עצים מתחלפים, גבעות רכות וכפרים שמרגישים כאילו לא יצאו מהמאה הקודמת. זה מקום שמכניס אותך לקצב אחר - קצב של טבע, של זמן פנימי, של מחשבה.

הסתיו לא מבקש תשומת לב - הוא פשוט קורה

דווקא הסתיו כאן, הוא שעושה את הכול אחרת. זה לא צבע אחד שמתחלף, אלא קונצרט של גוונים: זהב, אדום, נחושת, חום עמוק, ירוק דהוי - וכל העלים האלה נושרים בשקט, כאילו מישהו לחץ על כפתור השהייה.

ובזמן שהעולם סביב מתפשט מיופיו הקיץ - אנחנו, כצופים מן הצד, מרגישים איך גם אצלנו בפנים מתרחש שינוי. לא סוער. לא דרמטי. אבל עמוק. לא של חורבן, אלא של הפשטה. לא של סיום, אלא של הכנה.

חז"ל אמרו: "התבונן במעשיך" - ובסתיו, זו כמעט פעולה טבעית. כי אין דבר שיותר מזמין התבוננות מאשר עץ שמשיל את עליו, ונשאר לעמוד, עירום אך לא מובס. הוא לא מת. הוא פשוט מחכה. מבפנים, כבר עכשיו - משהו מתכונן.

בין וורדסוורת' ל־רבי נחמן

לא במקרה נמשך לכאן המשורר האנגלי וויליאם וורדסוורת', מאבות השירה הרומנטית, שביקש לחבר בין רגש לטבע. אבל כשיהודי הולך כאן, הוא לא שומע רק שיר - הוא שומע תפילה.

יהודי לא מתפעל רק מהיופי, אלא שואל: מה זה אומר לי? מה הקב"ה מנסה ללמד אותי בנוף הזה? אולי שהשינויים בחיים לא מפחידים - אלא נחוצים? אולי שמה שנושר - פותח מקום לצמיחה מחודשת?

ובין שביל מטיילים אחד לשני, נזכר אתה בדברים שאמר רבי נחמן מברסלב: "גם בעלה נידף יש שיר משלו". גם לנפילה, יש משמעות. גם לדממה, יש קול. גם לעונה הזו - יש מה לומר, רק צריך אוזניים לשמוע.

לחזור אחרת

כשחוזרים מהטיול, לא חוזרים רק עם תמונות. חוזרים עם תחושת פשטות. עם הבנה מחודשת של "מה רבו מעשיך ה'".
לא הכול צריך לרוץ. לא כל יופי צריך להדהים. לפעמים דווקא המקום השקט, שבו הדברים מתחלפים לאט, הוא המקום שמחליף גם אותנו מבפנים.

כי הטבע - כשהוא אמיתי - לא מבדר אותנו. הוא מזכיר לנו מי אנחנו.
ובשלכת של אנגליה, בין אגם לשביל, זה פתאום נהיה מאוד ברור.