רק לאחר מעשה: ראו שהעצה של הרב קנייבסקי הצילה את חייו של הילד

בעל חנות רהיטים בירושלים החליט להרחיב את העסק שלו. במקום שהחנות תישאר קטנה וצפופה, הוא החליט להניח כל בוקר כמה רהיטים יפים בחוץ, על המדרכה, כדי לפתות את העוברים ושבים.

בהתחלה זו הייתה ספת עור חומה אחת, לפעמים כיסא נוח. לאט לאט הוא שם לב שהאסטרטגיה החדשה עובדת: אנשים עוצרים ומתעניינים, חלקם אפילו נכנסים וקונים. אז הוא הוסיף עוד ועוד רהיטים, עד שבסופו של דבר, המדרכה מול החנות הפכה כמעט לסניף שני של החנות.

שכן אחד, שגר בבניין שבתחתיתו שוכנת החנות והיה צריך לעבור באותה מדרכה, התחיל לכעוס. הוא כבש את כעסו וניגש לבעל החנות וביקש ממנו בנימוס להחזיר חלק מהרהיטים פנימה. בעל החנות "התפוצץ" עליו: "חוץ ממך אף אחד לא מתלונן. אתה סתם צר עין!"

המילים הקשות פגעו בלב השכן. הוא חזר הביתה פגוע ושפך את ליבו בפני אשתו. במקום "לחמם" אותו, חייכה אשתו בחוכמה ואמרה: "יקירי, הכול מהקב"ה, בוא נלך לרב ונשאל כיצד לנהוג".

למחרת, הגיע השכן למרן שר התורה רבי חיים קניבסקי זצוק"ל. הרב הקשיב לסיפור בסבלנות, וכשהאיש סיים, אמר הרב: "יש לך שתי ברירות: או שתעבור, או שתעביר". השכן התבלבל קצת. "לא הבנתי כבוד הרב..."

הרב הסביר: "או שתעבור דירה, או שתעביר על המידות שלך. מחלוקת עם השכנים - לא באה בחשבון!"

האיש חזר הביתה מהורהר. אחרי כל ההשקעה, השיפוצים וכל הזיכרונות המתוקים - לעבור דירה? כנראה שנשארה רק אפשרות אחת.

מאותו רגע הוא שינה גישה לחלוטין. כשהיה פוגש את בעל חנות הרהיטים, היה מברך אותו בחיוך ושואל לשלומו כאילו לא קרה דבר.

שלושה שבועות עברו בשקט, עד שקרה הדבר הבלתי ייאמן הבא: שני בניו הקטנים, בני 7 ו־9, שיחקו כדורגל במבואה הקטנה שמחברת את הסלון לחלון של מרפסת דירתם בקומה השלישית. הכדור עף לפתע לכיוון המעקה, והבן הקטן קפץ אחריו בלי לחשוב. האבא, ששמע את זעקת הבן הגדול, רץ לכיוון המרפסת. הלב שלו כמעט עצר - והוא פשוט לא האמין למה שראה: הילד שלו שוכב למטה בשלמות, נושם ומחייך, על מזרון ענק ורך שהיה מונח בדיוק במקום בו הוא נפל. על המדרכה, מחוץ לחנות הרהיטים.

בדיוק באותו מקום שהוא בחר להעביר על המידות.