האי שנראה כמו חלום – ומסתיר שאלה אחת שכל יהודי חייב לשאול את עצמו

בלב האוקיינוס ההודי, במקום שבו גלי המים כבר מאבדים את הקשר לאסיה וליבשה, שוכן אי ששמו נשמע כמו כישוף קדום: סוקוטרה. שייך רשמית לתימן, אך מרוחק ממנה מאות קילומטרים – לא רק גיאוגרפית, אלא גם מנטלית. זהו עולם אחר: יקום קטן ועצמאי, שבו עצים מוזרים כמו פטריות ענק, חופים ללא נפש חיה, והרים דמויי גב של דרקון.

אבל האי הזה, שמעורר תחושת ניתוק קוסמית, מזמין דווקא חיבור עמוק מסוג אחר – חיבור למהות, לבריאה, ולתודעה שהאדם איננו במרכז – אלא האור האלוקי.

עץ שהדם נוזל ממנו – ולא דם אנושי

סמל האי הוא "עץ דם הדרקון" – יצור מהלך על חוט שבין דמיון למציאות. צורתו ככיפת ענק הפוכה, ענפיו מתכנסים מעלה כקוצים שמכוונים לרקיע, וכאשר חותכים את גזעו – ניגרת מתוכו שרף אדום־כהה שנראה ממש כמו דם. העץ הזה שייך לזן אנדמי – כזה שאינו קיים בשום מקום אחר בעולם.

חכמים שבים ואומרים שכל דבר בעולם נברא עם תכלית. אין "סתם עץ". אין "סתם צורה". בסוקוטרה, כל עלה, כל סלע – נראה כמו משל. כאילו הקב"ה ביקש להראות לנו: גם בבריאה יש צורות שאנחנו לא מבינים – אך הן משרתות את התוכנית.

מדבר – או הרחקת הדעת?

במובנים רבים, סוקוטרה היא תמצית מושלמת של גלות. מבודדת. נשכחת. נראית כאילו נזרקה בקצה המפה ונותקה מהזרם האנושי. אבל דווקא שם – מתוך השתיקה – מתאפשר שיח אחר. שיח של התבוננות, לא של רעש. שיח של הכרה, לא של דרישה.

יש אומרים שגלות איננה רק עונש, אלא תנאי לצמיחה. כך היה ביציאת מצרים, כך בגלות בבל. גם כאן – באי שאין בו עיר ואם בישראל – יכולה לנבוע תובנה. כי איפה שאין תחרות, ואין פרסומות, ואין תיירים, שם עולה השאלה: מי אני, ומה לי ולארץ?

ומה ליהודי ולמקום שכזה?

שאלה מצוינת. הרי אין כאן לא בית כנסת, ולא סידור, ולא מקווה. ובכל זאת – לפעמים, דווקא ממרחק, ניתן לראות את המרכז בבהירות.

סוקוטרה יכול להיות משל – לעולם שבו האדם מנסה ליצור לעצמו "בריאה פרטית", מקום סטרילי, מנותק מכללים. אך מצד שני, הוא גם עשוי להיות קריאה לחשבון נפש – שהחיים אינם צריכים להיראות כמו כולם, כדי שיהיו אמיתיים.

רבי נחמן מברסלב דיבר על "התבודדות" כדרך להגיע לתפילה אמיתית. האם יש מקום מתאים יותר מאי שבו אין כלום חוץ מרוח, סלע, ועץ שצועק בשקט?

מרחב של דממה – או מעבדה של עומק?

אם תרצה – סוקוטרה הוא דימוי למה שעובר על רבים בדור הזה. נראים שייכים, אך מרוחקים. מוקפים בטבע, אך בלי שורש. צמאים למשמעות – אך לא תמיד יודעים לאן לפנות.

שם – בקצה האוקיינוס, עם עצים שנראים כמו יצורים מסיפור בריאה שטרם נכתב – נולדת השאלה: האם אתה רוצה לחזור – או שאתה בונה לעצמך אי משלך?

כי יש מקומות שנראים מהחלל החיצון – אבל הם בעיקר מַרְאָה למה שנמצא בלב.