הקול שובר סלעים - והנשמה נפתחת: חוויית טבע שהיא הרבה יותר מנוף

בין ג'ירפות לשפני סלע, בין עצי באובב עתיקים לבין ענני טיפות מים מרחפים - משמיעה הבריאה את קולה בקול שופע ורועם, כאילו רוצה להזכיר לאדם את מקומו הקטן לנוכח עוצמת מעשי שמיים וארץ. עשרות מיליוני ליטרים של מים נשפכים מדי רגע ממצוקי האבן - צונחים בעוצמה אל עמק נהר הזמבזי, כשהם יוצרים ערפל סמיך וקשתות צבעוניות באוויר.

אבל לא מדובר רק במופע טבעי. עבור הרואה בעיניים של אמונה - המקום הזה מעורר יראה. יראה מהסוג שמחזירה את הנשמה לתשובה פנימית, שגורמת להרהר מחדש בשאלת מהות החיים וגדולת הבורא. לא לחינם נאמר "קול ה' על המים... ה' על מים רבים" - שכן קול השאגה מן המפלים דומה ממש לרעם שמימי, כזה שלא מרפה מהלב גם שעות לאחר מכן.

ולא מדובר בתיאוריה. האדם הראשון שחשף את המקום לעיני העולם המערבי, החוקר והמיסיונר דייוויד ליווינגסטון, כתב בזמנו כי "אין די מילים לתאר את המראה הזה. אלו שראו - יודעים. אלו שלא - יישארו עם דמיון בלבד".

השם "ויקטוריה פולס" אמנם ניתן למקום לכבוד המלכה האנגלית, אך לתושבי האזור ולעולם המסורתי ברור שהשם האמיתי טמון במורשת המקומית: "מוסי־או־טוניה" - שם שמכיל בתוכו את עוצמת הרעם והענן, את הפחד וההדר גם יחד. המים שצונחים מגובה אדיר יוצרים לא רק קניון גיאולוגי, אלא תהום של רגש, זיכרון ויראה.

המתבונן מהצוק אל התהום שומע את רחשי המים, רואה את ה"עשן" העולה, ומרגיש כמו עומד הוא לפני הר סיני - רק בלי אש ולפידים, אלא מים וקשת בענן.

זו לא עוד אטרקציה תיירותית. זהו שער - שער לבריאה הפתוחה, לפלא החי. חוויה שלא נמדדת בגובה או ברוחב, אלא בעומק התחושה שהיא מותירה.