"אי אפשר לברוח מהצלילים - והלב קפוא": קריאות השבר מכיכר החטופים קורעות את הדממה

בכיכר מרכזית אחת, באוויר ספוג כאב ותקווה, נשמעו הלילה קולות שנפערו מתוככי השבר. משפחות שבניהן ובנותיהן מוחזקים בעומק האדמה - והלב שלהן עדיין קבור איתם.

נעמה לוי, שחזרה לא מזמן ממעמקי השבי לאחר תקופה ארוכה במיוחד, עלתה לבמה בקול שקט אך נחוש: "בכל רגע שם - דמיינתי שזהו. שזה הסוף שלי. גם עכשיו, מי שעדיין כלוא - חש בדיוק את אותה חרדה".

היא שחזרה את חוויית היממות האינסופיות ללא מזון, בידוד מוחלט, ומחסור חמור: "היו זמנים שלא נותר לי דבר. השומרים הניחו כלי מתכת תחת שמיים פתוחים - ורק בזכות טיפות הגשם שאספתי, נשארתי בחיים".

לדבריה, הסכנה האמיתית לא הגיעה מרעב או צמא - אלא מהשמיים: "המטחים באים בלי התרעה. תחילה רעש צורם, אחר כך הדף שמשתק את כל הגוף. בכל פעם - פחד מהידרדרות מוחלטת".

אחד הקירות במבנה בו הוחזקה קרס בזמן תקיפה - והיא נצלה בזכות העובדה שעמדה בצדו שלא התמוטט. "שם, באותו רגע, הבנתי כמה החיים תלויים בנקודה אחת מקרית", אמרה.

אבל המסר שלה היה אחר: "אני עומדת כאן כי נלחמו בשבילי - אבל יש עוד רבים שנמצאים שם עכשיו, בלי אף אחד שיכול לעזור. כל עוד הם לא חזרו - אני עדיין חצויה".

"הוא מנותק מהעולם - ואין מי שיראה אותו"

עינב צנגאוקר, אם לאחד מהחטופים שנותר בעזה, שיתפה את מה שעבר עליה לאחר שנודע לה מידע חדש על מצבו של בנה: "לא יכולתי להחזיק את עצמי. פשוט נפלתי. הגוף לא שיתף פעולה עם הנפש".

היא תיארה תמונה עגומה של בנה שצפוי לשהות ימים ארוכים במנהרה חשוכה, ללא תיאבון, עם קושי פיזי ונפשי חמור, בודד לחלוטין. "הוא אפילו לא מסוגל לשתות לבד. הקירות רועדים - והוא חושב ששכחו אותו".

בפנייה ישירה להנהגת המדינה, היא הטיחה: "איך אדם יכול להניח ראש לישון כשהוא יודע שילדים נמצאים שם, ללא הגנה? בשביל מה כל הכוח הזה - אם אין חמלה בסיסית?"

"שני אחים שלי נעלמו - ולא יכולתי לשתוק עוד"

לירן ברמן, אח לשניים שנחטפו מאזור הדרום, פתח בוידוי: "פחדתי לדבר. חששתי שיצחקו עליי, שיגידו שאני מגזים. אבל לא יכולתי להמשיך ולהשתוק".

הוא התעקש: "המאבק הזה לא נגד אף אחד - הוא בעד הילדים שלנו. בעד הכרעה אמיצה. בעד חיים. לא ננצח - עד שכולם יראו שוב את אור היום".

"אם יוסי לא חוזר - אנחנו לא יכולות להתחיל"

נירה שרעבי, שבעלה לא שב מהקרב, תיארה את החור בלב: "הכאב הזה לא נגמר. אנחנו לא יודעות אפילו מה לרשום על קבר, כי אין קבר. אנחנו מרחפות בין תהום לתקווה".

בתה אופיר, תלמידת תיכון, הוסיפה: "המדינה הזו לקחה לנו את האפשרות להיפרד. אני רק רוצה לדעת איפה אבא שלי. ילדה בת 16 לא אמורה להילחם על זכות לקבורה".

"מי שנשאר - עדיין אפשר להציל"

אביאלה חיאל, שאיבדה את ילדיה בפיגוע המוני, סיימה במסר שננעץ בלב: "את מי שאיבדתי - כבר אי אפשר להחזיר. אבל מי שעדיין מוחזק - עוד אפשר להציל. זו המשימה שלנו".

לדבריה, אין מקום לדחייה: "לפני תיקון, לפני שיקום, לפני כל תהליך - יש להביא אותם הביתה. בלי זה - שום דבר אחר לא באמת יקרה".

כך נחתמה העצרת: בגרונות חנוקים, בעיניים דומעות, ובתחינה אחת שאינה משתנה - להחזיר את כולם. עכשיו. יחד. בפעימה אחת.