"אני רק סיפרתי לחברה באוטובוס..." - ומה שקרה לשידוך אחר כך השאיר אותן המומות

"אני חייבת לספר לך משהו", לחשה רחל לחברתה שרה כשהתיישבו באוטובוס. "את זוכרת את רבקי מהסמינר?" שרה הנהנה בהתעניינות. "בוודאי שאני זוכרת. מה קורה איתה?" 

"שמעתי שהיא סוף-סוף התארסה!" אמרה רחל והנמיכה את קולה. "אחרי כל השנים..."

"באמת?" הרימה שרה גבה. "כמה זמן היא כבר מחכה? חמש שנים? שש?" 

רחל משכה בכתפיה. "משהו כזה. אבל זה לא מפתיע שהיה לה קשה למצוא שידוך. את זוכרת איך היא הייתה מתנהגת בסמינר? תמיד אהבה להתבלט ולמשוך תשומת לב".

"וגם המשפחה שלה", הוסיפה שרה ונאנחה. "אחותה הגדולה התחתנה מאוחר, ואח שלה... טוב, שמעתי דברים". 

"ובכלל", המשיכה רחל, "תמיד תהיתי אם היא באמת מדקדקת במצוות כמו שהיא משחקת את עצמה. זוכרת שפעם תפסנו אותה בטלפון בשבת?"

"היא אמרה שזה היה פיקוח נפש", הזכירה שרה, אבל הוסיפה במבט חשדני, "אבל מי יודע באמת?"

לפתע, אישה מבוגרת שישבה לפניהן, קמה ממקומה ולחצה על כפתור העצירה. לפני שירדה, פנתה אליהן ואמרה: "תודה רבה לכן! איך אני שמחה ששמעתי אתכן! פשוט הצלתן אותי!"

שתי החברות הסתכלו עליה בפליאה. "ממה הצלנו אותך?" האישה השיבה: "אני אימא של החתן של רבקי. אני כל כך שמחה ששמעתי אתכן בזמן... תודה רבה!" פניהן של שתי החברות החווירו והן התחילו להחליף צבעים כמו זיקית מרוב בושה.

"לא, זה לא... זה לא בדיוק ככה... אנחנו רק..." ניסתה רחל לתקן. "רבקי היא בחורה נפלאה", התפרצה שרה בפתאומיות. האישה חייכה קלות. "אני באמת שמחה לשמוע. רק שתדעו - אני לא באמת אימו של החתן". השתיים הביטו בה בפה פעור. "אבל הייתי יכולה להיות. חשבתן על ההרס שהייתן גורמות? על השידוך שהיה מתבטל? על משפחה שלמה שהייתה נפגעת?"

חברים יקרים, למילים שלנו יש כוח עצום. מילה אחת יכולה לבנות עולמות - ומילה אחרת עלולה להרוס ולגרום נזק שלא ניתן לשער.

יהי רצון שנזכה להשתמש בכוח המילים שלנו רק לטובה ונזכור שמילה אחת יכולה לשנות חיים. נפיץ אור, נשמח את הבריות וניצור מציאות של חיבור ואחדות בעם ישראל.