הרופא איחר לניתוח: "אם זה היה הבן שלך היית מתעכב?!" – אבל האבא לא ידע מאיפה הרופא בדיוק חזר

צלצול הטלפון הפר את שלוות הבוקר. "הבן שלך נפגע בתאונה. הוא פונה לחדר מיון במצב אנוש".

האב מיהר לבית החולים, ליבו פועם בחוזקה ושפתיו ממלמלות תפילה. בשערי המחלקה פגש את רופא בית החולים, שהסביר: "בנך זקוק לניתוח דחוף בראשו. יש רק מומחה אחד שיכול לעשות ניתוח מורכב כזה".

"ואיפה הוא?" שאל האב המודאג. הרופא השיב: "הוא כבר היה אמור להגיע. ביקשנו ממנו שיבוא בדחיפות".

שעתיים חלפו והרופא עוד לא הגיע. האב הנסער החליט להתקשר אליו בעצמו: "הבן שלי גוסס! איפה אתה?" אך מהקו השני נשמעה רק התנצלות רפה. "איני יכול לדבר כרגע. אשתדל להגיע בהקדם", השיב הרופא בשקט וניתק.

לאחר שחלפו שעתיים נוספות, האב, קרוע מדאגה וכעס, התקשר שוב: "בוא מיד! הבן שלי בסכנת חיים!" אך גם הפעם ענה הדוקטור: "אני משתדל". באותה נימה, ובאותו קול שקט.

לאחר שש שעות של המתנה מורטת עצבים, פתאום הופיע הדוקטור. הוא חלף על פני כולם בלי לומר מילה, התעלם מברכות השלום, ונכנס ישירות לחדר הניתוח.

האב תקף אותו בזעם: "הבן שלי בין חיים למוות ואתה מגיע מתי שבא לך? אם זה היה הבן שלך, גם היית מתעכב?"

הרופא לא השיב. נכנס לניתוח, ביצע אותו במיומנות מושלמת, ועזב בדממה – בלי שהחליף אפילו מילה אחת עם הצוות הרפואי או המשפחה.

רק מאוחר יותר גילו כולם את האמת המחרידה: באותו בוקר, נהרג בנו של הדוקטור בתאונה. הוא הגיע ישירות מהלוויית בנו, במקום ללכת ישירות לשבת שבעה. כאבל, אסור היה לו לומר או להשיב שלום, ולכן שתק.

האב הבין לפתע את הקושי שעבר על הדוקטור בזמן הניתוח, כשהוא יודע שבנו שלו נפטר ולא ישוב לעולם, ברקע הגידופים שלו עצמו. "איך העזתי לשאול מה אם זה היה הבן שלו?!" פרץ האב בבכי.

כמה פעמים קורה לנו שאנו ממהרים לשפוט את האחר, ולא משערים לעצמנו שהמציאות לפנינו היא רק חלק קטן מהתמונה הגדולה? לפעמים, בדיעבד אנו מגלים כמה טעינו ואז המבוכה גדולה. עלינו לשים תמיד לנגד עינינו את דברי התנא המחייבים אותנו ללמד זכות על כל אחד.