גשר אחד, מים שקטים – ומה שמתגלה ביניהם עוצר נשימה

אי שם בגרמניה המזרחית, בלב הפארק הלאומי "קרום לאואוס" (Kromlau), שוכן מבנה ייחודי שמשך אליו לאורך השנים מטיילים, צלמים, ואוהבי יופי מכל רחבי העולם. גשר אבן עתיק, שנבנה בשנת 1860 בידיהם של מהנדסים גרמניים, הפך לסמל של דיוק, הרמוניה, ויכולת אנושית ליצור – מבלי להפר את איזון הטבע.

הגשר עשוי אבני בזלת כהות שנחצבו והונחו בקפדנות מעוררת השתאות. צורתו – חצי עיגול מושלם – משתלבת בדיוק כזה עם ההשתקפות במים השקטים שמתחתיו, עד שנוצר מעגל שלם ומרהיב. בצפייה מדויקת מזווית מתאימה, מתקבלת תמונה שמדמה שער – מעגל סגור המרחף מעל בריכה, כאילו אינו חלק מהעולם הזה. והתחושה – תחושת פלא מהפנטת.

אבן שנוגעת בשמיים

אבני הבזלת מהן נבנה הגשר אינן מקריות. מדובר בסלעים שנוצרו מלבה געשית שהתמצקה, תהליך שנמשך מאות ואף אלפי שנים – ביטוי מוחשי לכוחות אדירים שחרצו את קרום האדמה. צורת האבן, חוזקה, והיכולת שלה לעמוד בלחות, בקור, ובמים – הן אלו שאפשרו את יצירת המבנה העדין, אך האיתן, שמחזיק מעמד למעלה מ-160 שנה.

במבט מן הצד, הגשר נראה כציור – קשת גותית קלה שמהלכת על קצות האצבעות, עומדת יציבה אך כמעט ואינה נוגעת באדמה. ויש משהו באופן שבו הוא יוצר מעגל עם השתקפותו, שמעורר תחושת שלמות. אולי זו הסיבה שרבים מן המבקרים מתארים את המקום כ"נראה מעולם אחר", כזה שמזמין את הדמיון לנדוד.

בין אבן למים – והשמים משתקפים

אחד המאפיינים המופלאים ביותר של המקום הוא האופן שבו המים הרגועים שמקיפים את הגשר מצליחים ליצור השתקפות מדויקת כל כך, עד שקשה להבחין היכן נגמר המבנה ומתחילה בבואתו. לא פעם נעמדים אנשים מול הגשר בשתיקה ארוכה, כאילו מבקשים לחדור דרכו – אל משהו שמעבר.

ומכאן – לעומק התורני

חז"ל לימדו אותנו לראות בכל דבר בבריאה קריאה להתבוננות. עולם הטבע, על כלל פלאיו, נברא בדקדוק מושלם, ובעין יהודית – כל יופי הוא בבואה של שלמות אלוקית. כשיהודי עומד מול גשר שכזה, שמרקם האבן שבו מדויק, קימורו מדוד, ושיקופו מושלם עד כדי תחושת אין-סוף – זו הזדמנות לעצור ולהבין: "מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית".

לא הגשר לבדו מרשים – אלא העובדה שהטבע משתף פעולה. רק כשמזג האוויר שקט, כשאין רוח שמטרידה את פני המים, ורק כשעומדים במקום המדויק – מתגלה התמונה המושלמת. איזון כזה, שיתוף פעולה כזה בין אדמה למים, בין אבן לשמיים – אינו דבר מקרי.

מעגל שאין לו קצה – ולקח שאין לו סוף

הגשר – שזכה לכינוי שזעזע אותך ובצדק – אינו זקוק לשם כדי לרגש. עצם קיומו מלמד על שני דברים פשוטים: גבולו של האדם – ויכולתו לברוא יופי בתוך הגבול. אי אפשר לחצות את הגשר עוד היום, הוא סגור למעבר מתוך שיקולי שימור, אך אפשר לעמוד מולו ולהתבונן.

יהדות מדברת רבות על מושג ה"עיגול" – השלמות, האחדות, החזרה אל הראשית. אולי אין זה מקרה שכאשר האדם יוצר חצי מעגל בעולם הזה, השמים – באמצעות ההשתקפות במים – יוצרים את חציו השני. כך מתחברת יצירה אנושית עם כוונה עליונה, ומתוך העולם הגשמי מציץ הרמז לרוחני.

אז אם תזדמנו אי פעם לאזור דרזדן, שווה לעשות את הדרך אל תוך הפארק, להמתין לשעה שהמים שקטים, ולחפש את הזווית הנכונה. כי לפעמים – די בקו של אבן ומעגל של אור כדי להזכיר לנו שכל העולם הוא פלא אחד גדול.