מחקרים רבים הראו, שילדים חכמים התחילו לשקר כבר בגילאי 2-3. 98% מבני הנוער הודו ששיקרו להוריהם בנושאים שונים, כגון: חברים, קניות, עם מי הם הסתובבו, שטויות שהם עשו וכו'.. רוב הילדים אמרו שהם שיקרו המון, והמעניין היה, שכששאלו אותם האם זה בסדר לשקר (ברור שזה אסור), הם ענו שלא טוב לשקר, אך בכול זאת הם שיקרו, מדוע? (מחקרם של ד"ר ננסי דרלינג, אוניברסיטת פנסילבניה, וד"ר ויקטוריה טולוור, אוניברסיטת מק'גיל. כמו כן במאמר Learning to Lie מאת פו ברונסון - ניו יורק מגזין). אף אחד מאיתנו לא היה רוצה לשאת בתואר "שקרן", הרי כל אחד מאיתנו מחזיק עצמו כאדם ישר, לא גונב, לא משקר, וכך אנו מצפים מילדינו להתנהג. אבל ישנם רגעים קטנים, מקרים חסרי מחשבה, שהילדים שלנו תופסים אותנו במעשים אשר נותנים להם הבנה חדשה בכל הנושא של שקר - אסור או מותר. כמה פעמים אנו זוכרים שילדינו ראו אותנו כשהטלפון צלצל או פעמון הדלת זמזם, הבן או הבת שלכם אומרים לכם "זה בשבילכם, זה אדון לוי על הקו".. ואתם אומרים לעצמכם (אבל בקול רם) "אין לי כוח לבן אדם הזה עכשיו", ומסמנים לבן או הבת להגיד לו שאתה לא נמצא עכשיו...
בזה הרגע הילד קיבל שיעור מצוין שמותר לשקר, בפרט ברגעים לא נעימים. להבא, כשאתם תשאלו אותו שאלה שתשובתה לא תנעם לו - הוא ישקר. בעצם למה לא? הרי ראינו את הורינו "המוסריים" עושים זאת לא פעם. דוגמה נוספת היא, כשאתם מגיעים עם הילדים ללונה-פארק, ספארי וכדומה, ושואלים אתכם בני כמה הילדים? אתם שואלים "מאיזה גיל צריך לשלם"? אומרים לכם "מגיל שלוש". אתם אומרים להם "אז שני מבוגרים וארבעה ילדים". הילדה הקטנה, קטנה... הילדה מסתכלת עליכם בתמיהה, מושכת לכם את המכנסיים ואומרת לך "אבא, אני כבר הייתי לפני חודשים בת שלוש". אתה מסמן לה "שששש"... וקורץ בנימה של "זה בסדר"... מצוין! זה עתה הילדה עברה קורס מזורז בלשקר, וכל זאת בעבור חסכון בכמה שקלים, ובפרט שאין שום מושג כזה "גזל", אלא פשוט קריצה והכול בסדר.. הילדים שלנו הם כמו ספוג שסופג כל פעולה, כל מקרה וכל שיחה שהם שומעים. שום דבר לא עובר מתחת לרדאר שלהם. כל הדיבורים שלנו על חשיבות השמירה על האמת יהיו לשווא, כל עוד אנחנו - ההורים - נופלים קרבן לחוסר היושר של עצמנו. כשאנחנו מחפשים קיצורי דרך או דרכים קלות יותר בחיים באמצעות שקר, אנחנו משדרים לילדים שלנו שהשקרים הלבנים הקטנים האלה אינם משמעותיים, הם מתרגלים להרגיש נוח עם חוסר יושר, ולאחר מכן, אנחנו, ההורים, נופלים קרבן לחוסר היושר של עצמנו. בסופו של דבר הילדים שלנו משקרים לנו, ואנחנו לא מבינים מדוע.
עצות מעשיות: תפסתם את הילד בשקר - במקום לצעוק עליו ולבייש אותו, תנו לו לדעת שאתם מאוכזבים ממעשיו, לא להדביק לו תוויות - " שקרן" וכד'. אתם יכולים לומר לו: "למה שיקרת? לא מתאים לך"... לא מקובלת עליכם כזו התנהגות? שוחחו איתו על רגשותיכם. לסיום, תנו לו לדעת שאתם סומכים עליו שהוא יעשה את הבחירה הנכונה לעתיד, כך שהוא יוכל לזכות שוב באמון שלכם.
לא לאלץ את הילד לשקר - הילדה חזרה קצת מאוחר מהגן, אחותה הגדולה ראתה אותה משחקת בגינה עם חברות, אל תשאלו אותה בכעס "למה לא חזרת? איפה היית???", דוגמה נוספת, אם אתם רואים שכל העוגיות חוסלו באופן מפתיע, ואחד הילדים מרוח כולו בשוקולד, אל תשאלו בכעס "מי אכל את העוגיות"!!, אלא תפנו אליהם בידיעה שאתם יודעים מי עשה זאת, אבל להבא אתם מצפים להתנהגות אחרת, בוגרת יותר "כראוי לילד/ה בוגר כמוך".
דבר שחוזר על עצמו - נסו לברר האם אמירת שקרים הופכת להרגל. שאלו את עצמכם אם הילד שלכם מתמודד עם בעיית ביטחון עצמי, מנסה להרשים אחרים או שיש לו קושי עם אחיו או בבית הספר. אם שקרים הופכים להיות אצלו טבע שני, אתם עומדים מול בעיה שדורשת עזרה.
