שמונה קילומטרים של סלע – ולב שנפתח בשתיקה

במקום שבו היבשה מסתיימת בתלילות ובפתאומיות, נוצר מפגש אדיר בין שני יסודות – אדמה ומים. שם, באי הקטן־גדול של אירלנד, נושקים להם האוקיינוס האטלנטי ורכס סלעי רם ונישא, המכונה בפי המקומיים Cliffs of Moher – צוקי מוהר.

זהו אחד מאתרי הטבע המרשימים ביותר באירופה, אך גם מהמרגשים שבהם – במיוחד לעין יהודית, רגישה, שרואה בכל פינה בעולם עוד פיסת ראיה לאומנותו של הבורא. כמו שאמר רבי יהודה הלוי: "ולא יתכן שתהיה בריאה – בלי בורא".

קירות של אבן, עדות חיה לנצח

הצוקים נפרשים לאורך של שמונה קילומטרים ומגיעים לגובה של כ־120 מטר בנקודות הגבוהות ביותר. לא מדובר בגבעות רגילות או במדרונות – אלא בקירות סלע עצומים, זקופים, חדים, המשתפלים היישר אל תוך תהום הים. הרוח מכה בהם, הגלים שוטפים את בסיסם, והם – אינם זעים. כמו שומרי סף נצחיים של החוף.

יש העומדים על אחת הנקודות העליונות – מתבוננים אל התהום שמתחת, אל קו האופק של הים, וליבם מתכווץ ביראה. התחושה הטבעית במקום כזה איננה של שליטה – אלא של הכרה בקטנות האדם. ואולי, כמו שאומרת הגמרא במסכת ברכות: "גדולה דעה – שניתנה בין שתי אותיות", רמז למקום שבו הדעת מתעוררת דווקא מול עוצמות הבריאה.

עולם החי – חיים בתוך הסלע

מלבד היופי הדרמטי של הסלעים עצמם, אזור צוקי מוהר שופע חיים. מאות מיני ציפורים מקננות במרפסות הסלע הגבוהות: שחפים, סולות, נקרים ימיים ועוד. המראה של ציפור אחת הפורשת כנפיים מעל התהום, תוך כדי ריחוף על זרמי רוח – מזכיר את פסוקי הנביא ישעיה: "וקווי ה' יחליפו כח, יעלו אבר כנשרים".

מעת לעת ניתן לראות גם דולפינים ושאר יונקים ימיים המשתעשעים במים שמתחת. השילוב בין עוצמה פיזית (של הסלעים), תנועה דינמית (של הגלים) וקלילות שמימית (של העופות) – יוצר הרמוניה שמזכירה את סדרי בראשית.

כשעומדים מול פלא – נולדת מחשבה

אין זה פלא שאזור זה מושך לא רק תיירים אלא גם מחפשי אמת, הוגים, ואנשים שבאים להתבודד מעט מן ההמולה. לעיתים די ברגע אחד של עמידה מול תהום, כדי לשמוע קול פנימי שלא נשמע בעיר: "היכן אתה בעולם? ומי שם אותך כאן?"

למי שמגיע למקום כזה עם לב פתוח, המקום מדבר. לא בקול רועם, אלא ב"קול דממה דקה" – קול שמזכיר כי יש תכלית לבריאה, ויש בורא שאמר ויהי עולם.

צוקים, חיים – ואמונה

במבט ראשון – הצוקים מספרים סיפור גאולוגי, נטול משמעות. אך במבט שני – הם מספרים סיפור אחר לגמרי. סיפור של סדר, של עמידה, של גבול שנקבע לים: "עד פה תבוא ולא תוסיף". כמו שמלמד המדרש, אפילו הגלים – נכנעים לרצון הבורא.

ואם הים – שאין לו מנוחה – נעצר היכן שציווה הבורא, קל וחומר האדם, שעליו נאמר "ובחרת בחיים", יכול וצריך לעצור, להתבונן – ולבחור בדרך שתוביל אותו למדרגה גבוהה יותר של חיים.

בשולי המצוק – מקום לחשוב מחדש

צוקי מוהר אינם רק נקודת תצפית לתיירים. הם מראה עיניים לעוצמה האלוקית הפועלת בטבע. מי שעומד שם בלב פתוח, מבין שלא הכול במקרה. שיש בורא, שיש כיוון, ויש גם שליחות.

כי לפעמים, דווקא במקום שבו נדמה שהעולם נגמר – מתחיל חשבון אמיתי עם עצמנו.