במקום שבו נשרפו ספרים - הוצבו כלובים: "אלון בשבי כבר 550 יום"

הכיכר שניצבת בלב ברלין - אותה כיכר שבה נשרפו ספרים לפני פחות ממאה שנה, בשם אידיאולוגיה אפלה - קיבלה אתמול פנים חדשות. לא במה לתרבות, גם לא אתר זיכרון שגרתי, אלא מרחב חי, נושם וצועק בשם אלו שאינם יכולים לדבר.

"כיכר החטופים", כך נקראת התערוכה שנפתחה בערב יום הזיכרון, בלב כיכר בבל (Bebelplatz). היא כוללת שחזורים מוחשיים של כלובי כליאה, מבוססים בקפדנות על עדויות של חטופים ששבו משבי חמאס. המבנה פשוט - מתכת חשופה, מיטה שבורה, סימני התפוררות. אך ההשפעה - בלתי נשכחת.
בין הכלובים, מוצבים ציטוטים, עדויות, קטעי מוזיקה אישית. הפסנתר של אלון אוהל - מוזיקאי ישראלי-גרמני בן 23 - איננו כאן, אך שמו נישא באוויר.

"אמא מחכה לך" - קול שקט שמנפץ את השקט

עידית אוהל, אמו של אלון, עמדה מול קהל הגרמנים שהתאסף לפתיחת המיצג. היא לא דיברה גבוהה, לא הרימה את קולה. אבל כל מילה שלה הדהדה.
"אלון בשבי כבר יותר מ־550 יום", אמרה בקול יציב אך חנוק. "אני מדברת כאן בשם כל האמהות, האבות, האחים והאחיות - שנשארו מאחור, עם ציפייה שאין לה לוח שנה".

בנה של עידית נחטף מהופעה, מהחיים. היום - אין אפילו סימן. "אנחנו לא מבקשים נקמה. רק את הדבר הפשוט ביותר - את האנשים שלנו בחזרה", אמרה.
מילותיה חצו את הרחבה, ואת הפוליטיקה. התערוכה לא מדברת בשם מדינה - אלא בשם כאב.

תחת ממשלה חדשה - קול אזרחי ישן

המיצג הנוכחי הוא הרביעי שמוקם בכיכר מאז הטבח בעוטף עזה, אך הראשון שמתקיים תחת הממשלה החדשה בגרמניה. עובדה שאינה שולית. בעוד ברלין הרשמית נזהרת מכל הכרזה, הנוכחות הציבורית, התרבותית והתקשורתית סביב התערוכה - בולטת וטעונה.

מאות עוברי אורח עצרו אתמול, הביטו, קראו, שאלו. "האם זה באמת כך?", שאלה אישה מבוגרת.
"זה מה שסיפרו החטופים שחזרו", השיבה אחת המתנדבות.

מאחורי היוזמה עומדת ד"ר מלודי סוחרביץ - מרצה, חוקרת ואקטיביסטית - שגייסה עשרות מתנדבים וקרנות פילנטרופיות להקמת המיזם. לדבריה, הבחירה דווקא בכיכר בבל היא הצהרה:
"זה מקום שסימל דיכוי תרבותי. היום הוא מגלם את התקווה לתודעה אנושית חדשה. כל מי שעובר כאן - נחשף, לוקח איתו משהו. אי אפשר להישאר אדיש".

לא תערוכה - עדות

כמו בכלוב, גם כאן אין דרך להימלט מהשאלה - איפה העולם? יותר מ־130 חטופים עודם מוחזקים בעזה, ובאירופה - דממה יחסית.
הכיכר אינה תשובה, אבל היא התחלה. לא הכרזה מדינית - אלא שיקוף מוסרי.

יותר מ־50 אלף איש ביקרו בשלושת הסבבים הקודמים של התערוכה. רבים מהם גרמנים - חלקם צעירים שמעולם לא שמעו על ישראל. כאן, בין כלוב לכלוב, לא צריך לדעת עברית. מספיק לדעת מה זה להיות בן אדם.

בתוך הכלוב - יש מראה

ביום שבו מדינת ישראל מרכינה ראש על נופליה, ובני משפחותיהם מדליקים נר על קברים שאינם תמיד שלמים - מיצג אחד, בעיר אחרת, מרחיב את גבולות הזיכרון.
כי החטופים הם לא רק סיפור ישראלי. הם סימן שאלה על מוסר עולמי.
והתשובה - אולי תתחיל מכיכר אחת, עם כלוב אחד, שבו מביט פתאום כל אחד מעצמו.

באוניברסיטת הרווארד, אחד הסמלים המובהקים של האקדמיה העולמית, לא נכתבת רק תולדות ההשכלה - אלא גם פרקים עגומים של הדרה, הסתה ופחד. ערב יום השואה - ובצילה המתמשך של מתקפת הטרור של 7 באוקטובר - פרסמה הנהלת האוניברסיטה שני דוחות חריפים: האחד בנושא אנטישמיות, השני על איסלמופוביה. יחד הם מציירים תמונה מטרידה, אך גם מסמנים התחלה של תיקון.

במרכז הדוחות, המשתרעים על פני יותר מ־500 עמודים, עומדת שורה של תיעודים ועדויות על התנהלות בקמפוס שהותירה סטודנטים יהודים וישראלים מבודדים, מושתקים - ולפעמים גם מפוחדים. "אני מצטער על הרגעים שבהם לא עמדנו בציפיות של הקהילה שלנו", כתב נשיא הרווארד הזמני, פרופ' אלן גרבר, במכתב רשמי שצורף לפרסום.

גרבר, שמונה לתפקידו בינואר האחרון לאחר התפטרות הדרמטית של הנשיאה הקודמת, הודה כי אף הוא עצמו חווה אנטישמיות בתוך קמפוס הרווארד בתקופה האחרונה.

הנאום על השואה - שנאלץ למחוק את ישראל

המסמך המרכזי בדוח האנטישמיות מגולל שורה של תקריות שמעידות על עומק הבעיה: סטודנט שביקש לדבר על סבו ניצול השואה נדרש להשמיט כל אזכור של ישראל, למרות שלא הייתה התייחסות פוליטית. אחרים תיארו הדרה גוברת, לחץ ציבורי, ותחושה של ניכור - לא רק מצד סטודנטים, אלא גם מהסגל.

הדוח מתאר "עידן חדש" של פעילות אנטי-ישראלית בקמפוס, אשר לדבריו שוזרת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בתוך הקשרים אקדמיים לא רלוונטיים. טקסי פתיחת שנה, סמינרים כלליים - כולם הפכו בשנה האחרונה לזירה של מחאות, קריאות, ולעיתים גם התנכלות.

לצד זאת, לא נפקד גם מקומם של הסטודנטים הערבים והמוסלמים. דוח נלווה מטעם צוות למאבק באיסלמופוביה מתאר מציאות של חשש תמידי: סטודנטים שפוטרו מעבודותיהם לאחר שהובילו יוזמות מוסלמיות, אחרים שחוששים להביע עמדות בגלוי מחשש ל"דוקסינג" - חשיפת פרטים אישיים ברשת.

עימות פתוח עם הממשל הרפובליקני

פרסום הדוחות מגיע בעיצומה של סערה פוליטית סביב הרווארד, בעיקר מול גורמים רפובליקניים. ממשלו של דונלד טראמפ תקף את האוניברסיטה לאחר מתקפת חמאס, והאשים אותה באנטישמיות ממוסדת. כעת, מעבר לביקורת הרטורית - נפתחו גם חקירות רשמיות מטעם הממשלה הפדרלית. אחת מהן נוגעת להטיות בכתב העת המשפטי של הרווארד.

בתגובה, הגישה האוניברסיטה תביעה נגד משרד החינוך האמריקאי, בטענה שהקפאת מימון מצד הממשל נובעת מלחץ פוליטי ונעשית תוך פגיעה בעקרונות חוקתיים.

תיקון מאוחר, או מעט מדי?

הרווארד כבר נקטה בשורה של צעדים: סילוק הנהלת המרכז ללימודי המזרח התיכון, ביטול שיתוף הפעולה עם אוניברסיטת ביר־זית, והטלת סנקציות על קבוצת הסולידריות הפלסטינית בקמפוס. אפילו משרד הגיוון - שהיה מקור למחלוקת - הוחלף בשם חדש: "חיי קהילה וקמפוס".

הרב ג'ייסון רובינשטיין, ראש בית הלל בהרווארד, בירך על הדוח ואמר כי מדובר ב"צעד אמיץ, גם אם מאוחר מדי". לדבריו, "האוניברסיטה הכירה סוף סוף בעובדה שהשנאה לא מתרחשת רק ברחוב - אלא גם בכיתה".

מנגד, גורמים פוליטיים, כמו חברת הקונגרס הרפובליקנית אליס סטפניק - בוגרת הרווארד בעצמה - לא התרשמו. "הדוח רק מוכיח עד כמה עמוקה האנטישמיות. זו אינה תקלה - זו שיטה".