"תפוחי אדמה על עגלה קופצנית לימדו אותי איך להישאר למעלה": הסיפור של הרב יואב בן חיים

בשיעור מיוחד שעסק בפרשת השבוע, שיתף הרב יואב בן חיים סיפור אישי שנשמע בתחילה כזיכרון נוסטלגי מעולם החקלאות – אך התגלה כשיעור חיים עמוק על עמידה בקשיים, גדלות רוח והתמודדות עם מהמורות הדרך.

הסיפור סופר באחד הקיבוצים בדרום הארץ, מפי חקלאי העוסק בגידול תפוחי אדמה. הוא תיאר את השינוי שחל בענף בעשורים האחרונים: "היום הכל ממוכן. רובוטים, פסי ייצור, מיונים אוטומטיים – כמעט בלי יד אדם". אך אז חזר בזיכרונו אחורה, לתקופת ילדותו.

"כשהייתי ילד", סיפר, "סבא שלי הוא זה שהקים את המפעל. היינו מעמיסים ארגזים של תפוחי אדמה על עגלה רתומה לסוס. לא היו מסועים או חיישנים – רק עגלה בדרך לא סלולה, קופצנית וסלעית. תוך כדי הנסיעה, התפודים קפצו בתוך הארגזים, וכך התבצע המיון באופן טבעי: הקטנים נפלו לתחתית, הבינוניים נשארו באמצע, והגדולים – צפו למעלה".

אבל הרגע המשמעותי באמת הגיע כשהסבא הביט בנכדו ואמר לו:
"תזכור, ילד: ככה זה גם בחיים. יש מהמורות, יש עליות וירידות, קשיים ודרכים לא סלולות. אבל הגדולים באמת – הם אלו שמחזיקים את עצמם למעלה, גם כשמתנדנדים."

הרב בן חיים קישר את הסיפור לעומק הפרשה: פרשת שמיני, בה מתוארת אחת הטרגדיות הקשות בתולדות עם ישראל – מותם של נדב ואביהוא, שני בניו של אהרן הכהן, ביום חנוכת המשכן.

"לאבד שני בנים ביום אחד – זהו שבר שאין לו תיאור. אבל התורה מספרת: 'וידום אהרן'. הוא לא זעק, לא נשבר, לא מחה – הוא שתק. שתיקה שהיא גבורה. שתיקה של קבלה עמוקה. אהרן לא קרס – הוא עמד. בזה הוא הפך לדמות מופת. גם בתוך סערת השבר, הוא נשאר 'למעלה' – כמו תפוח האדמה הגדול שלא נופל, גם כשהעגלה מיטלטלת."

בימים אלה, אמר הרב, העם כולו עובר תקופה קשה – אבל דווקא מתוך ההתכנסות, מתוך הכאב וההתבוננות – נולדת תקווה.
"אנחנו עם שיודע לשרוד גם בדרכים הרריות, גם כשאין מסלול חלק. עם שיודע להרים את הראש, להמשיך קדימה, לאחוז בתקווה. זו לא סיסמה – זו תודעה. זו שליחות."

בסיום דבריו פנה הרב לציבור במילים מחזקות:
"בואו נרים את עצמנו. ניתן תקווה לסובבים אותנו. חיוך אחד. מילה טובה. אמונה שגם אחרי מהלומות – יש דרך. נזכור מאיפה באנו – ונזכה, בעזרת השם, להמשיך הלאה עם כוח מחודש וגב זקוף."