אוי מה היה לנו: 1.2 מיליון ילדים יהודים נרצחו בשואה

אם יש דבר בלתי נתפס בשואה - הרי זה השבר שנפל על ילדי ישראל. כמיליון וחצי ילדים נרצחו בשואה, מתוכם כ-1.2 מיליון ילדים יהודים. הם לא נשאו נשק, לא שלחו יד באחר - רק נולדו כיהודים.

ילדים קטנים בגטאות. נערים בבתי ספר שבהם הפכו למנודים. נערות שכתבו יומנים - ובסופם לא נותר דבר מלבד המילים. הם לא הספיקו לגדול - והעולם הפסיק להתבונן.

כבר באפריל 1933, מיד לאחר עליית הנאצים, נחקקו חוקים ששללו מילדים יהודים את הזכות ללמוד כמו כולם. מגבלות נוקשות, הפרדה בתוך הכיתה, הערכות נמוכות מכוונות - ואלימות מילולית ופיזית מצד מורים ותלמידים כאחד.

ילדים יהודים שהיו רגילים לשחק עם חבריהם - הפכו לזרים ולמטרה. מי שנשאר, חווה השפלה. רבים מהם נאלצו לעזוב - לפעמים בלי להבין למה.

בגיל שבו ילדים צריכים ללמוד קריאה, בני העם היהודי למדו לברוח, לשרוד, להתכחש לעצמם. הם הפכו לעוזרי משפחה, סבלים, מבריחים, חוטבי עצים, קבצנים - ורבים מהם פשוט לא שרדו. הם נפרדו מהוריהם באכזריות. ראו אנשים נרצחים לנגד עיניהם. גוועו מרעב, מקור, פחד.

בגטאות כמו ורשה, לודז', קובנה - נולדו דמויות של נערים שהפכו לגיבורים בעל כורחם, וניסו לשמר צלם אנוש במציאות שאין בה מקום לאנושיות.

וכך, בצריפים ובמרתפים, בגטאות ובמסתורים - החלו נערים לכתוב. יומני השואה של בני הנוער הם הקול שנשאר: אנה פרנק - שתיארה את ימיה האחרונים בדירת מסתור באמסטרדם, הפכה לסמל עולמי. יצחק רודאשבסקי, בן גטו וילנה, כתב ברגש רב יומן שלא הספיק לסיים - כי נרצח. מרי ברג, אווה היימן, תמרה לזרסון, רבקה ליפשיץ, משה זאב פלינקר - כל אחד מהם תיעד עולם שחרב מבפנים. הם לא ביקשו להיות סופרים. רק לזכור, להבין, להשאיר סימן. כתיבתם מתארת לא רק סבל - אלא את נפש הילד שמבינה את העולם דרך רסיסים של אור וחושך.

פחות מ-1% מילדי פולין שרדו את השואה. רבים שרדו רק בגלל שהוסתרו - וכדי לשרוד, נאלצו למחוק את זהותם. לא רק גופות נרצחו - אלא ילדות שלמה נגדעה.

כל ילד כזה היה חלום, עתיד, עולם שלם. והעולם שתק. ואם יש לנו משהו לקחת - זה לא רק את הכאב, אלא את החובה. החובה לזכור. לספר. לא להשאיר את הזיכרון רק במוזיאון.

אלו שניצלו, היו צריכים בעל כורחם לספר על הזוועות הבלתי נתפסות, כדי שנזכור מה שעשה לנו עמלק. הדור הזה, שאז היה ילד וכיום כבר הולך ונעלם, רוצה שנזכור אותם לנצח. אנו חייבים את זה להם, וגם לנו.