במחנות ההשמדה ובגטאות היה מאבק סמוי - על הנשמה היהודית

בין הקרונות הדחוסים למחנות, בתוך הגטאות והצריפים - התקיים מאבק אחר, שקט, לא מדווח. מאבק על הנשמה. בעוד הגוף היה מטרה נראית לעין, הנשמה - הזהות היהודית, ההלכה, האמונה - הייתה יעד סמוי אך עקבי של המכונה הנאצית.

קיום מצוות בתקופת השואה הפך לעשייה מסוכנת, כמעט בלתי אפשרית. ועדיין, יהודים רבים בחרו להיאחז בה, בכל מחיר. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע - כי אתה עמדי!".

בתקופה שקדמה למלחמה, כבר החלו להיטשטש הגבולות בעולם היהודי - תהליכי השכלה, חילון, זרמים חדשים. לא כל יהודי אירופה היו שומרי מצוות במובן המסורתי. אך דווקא כשבא האסון - רבים מהשומרי מצוות נאבקו על כל פרט של הלכה: שבת, תפילין, ברית מילה, תפילה, שחיטה כשרה, קידוש והבדלה.

בגטאות כמו ורשה ולודז', ובמחנות כמו ברגן-בלזן, התנהלו חיי דת מחתרתיים. תפילות בסתר, מניינים בבתים, העברת דברי תורה מפה לאוזן, לעיתים תוך סכנת חיים של ממש.

רבנים רבים, ביניהם דמויות ידועות, נדרשו לתת תשובות למציאות שאין לה תקדים. הם התמודדו עם שאלות כמו: האם מותר לאכול חמץ בפסח? האם ניתן להתפלל בלי מניין? האם חובה לעבוד בשבת אם העבודה מצילה חיים?

מרבית התשובות ניתנו מתוך ההבנה שהתורה עצמה מחייבת שמירה על החיים - "וחי בהם". ובכל זאת, היו גם כאלו שבחרו למות על קיום מצוות. כי בעיניהם - בלי זה, אין משמעות לחיים עצמם.

הנאצים לא ביקשו רק להשמיד גופות - אלא למחוק זהות. לחתוך את הקשר ההיסטורי, להעלים את המסורת. קיום מצווה - תפילין, ברכת המזון, נר חנוכה, טבילה, אפילו וידוי - הייתה פעולת התנגדות. היא אמרה: אנחנו עדיין כאן. אנחנו לא רק חיים - אנחנו יהודים.

ומה נותר לנו היום? ללמוד. לזכור. לא להתייחס למסורת כמובן מאליה. כל תפילה שאנו מתפללים, כל מצווה שנשמרת - היא המשך של אותו חוט. של אלו שהיו מוכנים למות - כדי שאנחנו נוכל לחיות כיהודים. גם כשנשרפו ספרי התורה - הלכה לא נשרפה. גם כשנסגרו הישיבות - גמרא אחת הוברחה. גם כשנאסרה התפילה - היה מניין במרתף. ולכן - התורה חיה. אנחנו חיים.