הרב שהפך לקורבן קודש: "האש שתבער בעצמותינו תקים מחדש את עם ישראל"

בערב יום השואה, כשעם ישראל עוצר ונזכר באסון שפקד את עמנו – חשוב שנרכין ראש לא רק לזכרם של שישה מיליון יהודים שנרצחו, אלא גם לאובדן הרוחני העצום: עולמות של תורה, של אמונה, של חסד ושל קדושה שחרבו כליל.

העולם שאבד לא היה רק עולם של קיום, אלא עולם של הנהגה רוחנית, של חזון ושל גדלות שאין לה תחליף. בתוך כל אלו בלטה דמותם של מספר גדולי עולם, ובהם של רבי אלחנן בונים וסרמן זצ"ל הי"ד, מגדולי ראשי הישיבות של דורו, תלמיד מובהק של החפץ חיים, ומנהיג בדור של חשיכה רוחנית ופיזית.

בשעה שניתנה לו הזדמנות להישאר בלונדון, כשהאירופה בערה – סירב. כשאמרו לו: "הישאר, אולי תינצל", הוא ענה: "איך אעזוב את תלמידיי?". גם לאחר מכן, כשהתבהר גודל הסכנה בליטא, העדיף להישאר עם הישיבה, ובליבו תקווה לשמור על הגחלת – גם כשהעולם סביבו הולך ונכחד.

וכך, בי"א בתמוז תש"א, כשהובל עם תלמידיו אל הפורט השביעי בקובנה, נשא דברים שנחרטו בלבבות: "כנראה שבשמים רואים בנו צדיקים… נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה… אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר: קידוש השם. האש שתבער בעצמותינו היא האש אשר תקים מחדש את עם ישראל".

רבי אלחנן לא היה רק ראש ישיבה. הוא היה מחנך, סמל, דמות של אמונה חסרת פשרות. הוא לא רק לימד תורה – הוא חי אותה, בכל נימיו. ספריו – "קובץ שיעורים", שנלמד בכל ישיבה, "קובץ מאמרים", "עקבתא דמשיחא" – משקפים את דרכו: עומק של סברא, כנות של אמונה, ומבט מפוכח על דור שבו חזון גדול מתערבל עם מציאות קשה.

הוא התריע מפני אובדן הזהות, מהסכנות הרוחניות שבמודרנה, מהתבוללות. את עליית הנאציזם ראה כעונש על התרחקות מהשורש, והאמין שבסופו של דבר, מתוך התופת – תבוא גאולה.

המספרים קשים לעיכול. שישה מיליון. אבל מאחורי המספרים עמדו נשמות, משפחות, דורות של חכמה. איבדנו את רבי אלחנן – אך יחד איתו, גם את תלמידיו, את הרוח שהוביל, את בית המדרש שהקים, את החלום הגדול של המשך טהור ומדויק של מסורת התורה מבריסק וראדין ועד ברנוביץ'.

ולא רק אותו – רבים כמותו. כל אחד עולם. כל אחד ספר שלא נכתב, שיעור שלא נמסר, שושלת שלא המשיכה.

ביום הזיכרון הזה, לא נסתפק רק בצער. נשאף גם לאמץ את נר ההשראה שהשאירו לנו, את המסירות, את הלהט, את האמונה.

העולם שאיבדנו יחזור רק באחרית הימים – אבל עד אז, הוא יוכל להמשיך לבעור בנו. בדור שמחפש משמעות, מחפש אמת, נמשיך להאיר באור של אלו שהיו מוכנים למסור נפשם לא רק כדי לחיות – אלא כדי לקדש שם שמיים.