הפחד שמנהל אותך - ואתה בכלל חושב שאתה חכם!

האדם הזהיר הוא לא תמיד חכם, אלא לעיתים פחדן שמעמיק בחששות. ההגדרה של הבעיה היא מהותית, כי אדם מרגיע את עצמו באשליות וכך נשאר מקובע. הוא משקר לעצמו ש"אני לא יכול" או "אי אפשר להתקדם", וכך מגביל את חייו. יותר מזה - הוא מרגיש נוח בכלא שבנה לעצמו, תוך כדי שהוא מספר לעצמו שהוא חכם ואינטליגנט. אבל אם היה מודה באמת - שהוא פחדן - היה לו הרבה יותר קל.

האדם מחכה לעתיד טוב, אבל העתיד לא מחכה לו. הוא צריך לייצר אותו. העתיד איננו מתנה, אלא יצירה. הוא משכנע את עצמו שהוא זהיר, אבל לא מצליח לשכנע את ליבו לשמוח. התוצאה: תסכול עצמי.

אנשים קטנים רוצים רק הצלחות גדולות ומידיות. אנשים גדולים יודעים לשמוח בהצלחה הדרגתית. הקטנים רוצים הכול - עכשיו. ואם אין הצלחה בלי כישלונות - הם מוותרים מראש. הם לא מכנים את עצמם פחדנים, אלא "זהירים". כך המצפון מתגמש, מתאים את עצמו למציאות תודעתית עקומה, לא ריאלית, שמגבילה את החיים.

חייבים איזון: אין סיכוי בלי סיכון. רק מי שלוקח סיכון מגלה כמה רחוק הוא יכול להגיע - לפעמים צריך לעבור גשרים מפחידים (עשה טוב), לפעמים לשבור ישנים (סור מרע). חוסר אומץ לא נובע מהקשיים - אלא הקשיים נובעים מחוסר אומץ.

אדם פיקח מבין שיש שאיפות, אבל גם פרטים קטנים שלא נבהלים מהם. כמו בפתגם: האותיות הגדולות בחוזה מבטיחות, אבל הקטנות קובעות את התנאים. האם זה אומר שלא כדאי לעשות חוזים? להפך - כדאי. גם לשלם מחירים - העיקר הוא התגמול.

אדם גדול לא מחכה להזדמנות - הוא יוצר אותן כל הזמן.

מי שמתרגל לעצלות - מתרגל לברוח מהמציאות, מתמכר לאי-עשייה, וכך מפספס הזדמנויות. עוצמה ומנהיגות פירושם להוביל את עצמנו לעשייה - שגם אם בהתחלה לא מרגישה טוב, היא הגיונית: ליצור קשר, ללמוד, לבקש סליחה, להיות ערכי. אבל הרגש בולם - מתוך פחד: "מי אמר שנצליח?"

המנהיגות היא שההיגיון יוביל את הרגש - לעשייה.