הרב בניהו שמואלי על פטירתו של מרן הגאון רבי מאיר מאזוז

שמענו את הבשורה הקשה מאוד: "האראלים ניצחו את המצוקים ונשבה ארון האלוקים". מי נלקח מאיתנו? אחד מהמרנן ורבנן, מהגדולים של הגדולים, הגאון האדיר ראש הישיבה מרן רבי מאיר מאזוז זצ"ל. איזה אבידה. אבידה שאין לה אח ורע.

היה בקיא בכל התורה כולה – בכל ש"ס ופוסקים, בכל ארבעה טורים, בכל שולחן ערוך, בהלכה ובאגדה, בנגלה ובנסתר. היה מעיין חריף ומרביץ תורה שאין כמותו. כמה תלמידים זכה להעמיד, כמה זכויות יש לו. לא פלא שהשמיים אוהבים אותו, ומראים לו כמה הוא אהוב גם למעלה.

תלמיד חכם עצום ומושא להערצה

אני זכיתי, כשהייתי צמוד למרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל, לראות כמה הרב עובדיה אהב את הרב מאזוז, כמה העריך אותו, כמה כיבד אותו בלב שלם. הוא היה מדבר עליו בהערכה נדירה – זה לא דבר פשוט.

אספר לכם דבר מופלא, שאירע לפני כשלושים שנה.

היה לנו תלמיד יקר, יוסף בוהדנה שמו, שהיה מזכיר הישיבה, לימים חלה במחלה קשה בגבו. פנינו לרופא מומחה באיכילוב, ד"ר שקד, שבישר לנו שהניתוח מסובך, ויהיו סיכונים גדולים. ובאותם ימים – שימו לב – אשתו של הרב מאזוז גם הייתה מאושפזת באותו בית חולים, וכך נזדמן לי להיפגש עמו מספר פעמים.

היה לי סיפור מופלא ששמעתי עליו, ורציתי לאמת. התביישתי לשאול, אבל הרב בענווה שלו ענה.

אמרתי לו: כבוד הרב, שמעתי שכשהגעתם ארצה, בניתם בית בפניברק, וכבודו נפל מקומה שלישית?
ענה לי: נכון.
ושמעתי שכאשר הגעת לבית החולים, מצבך היה אנוש, והרגליים חדרו לבטן, והרופאים כבר הרימו ידיים?
אמר: נכון.
ואחד הרופאים אמר לך, "כבוד הרב, אולי תראה טלוויזיה, תסיח את הדעת", והרב ענה: "אני לא רוצה טלוויזיה – אני רוצה ללמוד תורה. תקראו לי שני תלמידים, שילמדו איתי סוגיה."
אמר: נכון.

והתלמידים הגיעו, ישבו ולמדו איתו שעות. בלילה, ראה בחלום שני חכמים ממרום, שבישרו לו: "רגל אחת תירפא, השנייה תישאר מקצתה – אבל תצא מזה."
ובאמת, למחרת התכנסה וועדת הרופאים, וההחלטה הייתה בדיוק כמו שראה בחלום.

הרב סיפר לי כל זאת בענווה, בפשטות. לא עשה מזה סיפור. אבל אנחנו יודעים – זה רק רמז למה היה הרב הזה. כמה אהבה לתורה, כמה דבקות, כמה כוח יש ללימוד תורה אמיתי.

אלו האנשים שבזכותם העולם עומד. הרב מאזוז זצ"ל היה עמוד האור של תורת הישיבה הספרדית, תלמיד חכם עצום, מחנך, פוסק, ובעל מופת. חבל על דאבדין ולא משתכחין.