מה הקשר האמיתי בין יציאת מצרים לספירה של 49 יום? התשובה תפתיע אתכם

בין חג הפסח לחג השבועות נוהגים בישראל לספור מדי ערב את ימי "ספירת העומר", תקופה של 49 ימים שהחלה בהבאת קורבן העומר בבית המקדש. מעבר למנהג הלכתי עתיק, יש כאן מסר רוחני עמוק - כך מבואר בדברי ספר החינוך (מצווה שו), שמציג את הספירה כהבעת געגוע והשתוקקות למתן תורה בהר סיני.

לפי דברי ספר החינוך, עיקר מהותם של עם ישראל הוא התורה. יציאת מצרים, שהתרחשה בפסח, לא הייתה מטרה בפני עצמה אלא אמצעי - הדרך אל קבלת התורה, שהיא "העיקר הגדול שבשביל זה נגאלו". התורה, לדברי המחבר, היא יסוד קיומם של ישראל והעולם כולו: "אם לא בריתי יומם ולילה - חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו ל"ג).

הספירה - ביטוי לרצון פנימי

לכן, מצוות הספירה מבטאת רצון פנימי עז להגיע ליום מתן תורה. האדם מונה את הימים מתוך צפייה, כמו עבד שמצפה לרגע חירותו. הספירה אינה לאחור - כמה ימים נותרו - אלא קדימה: כמה ימים כבר עברו, כמה התקדמנו. זו שפה שמביעה תנועה, געגוע ותקווה.

מדוע מונים מהעומר?

הספירה מתחילה מיום הקרבת קורבן העומר, משום שזה המעשה הראשון שנעשה באותו יום - ולא סופרים מהיום השני של פסח עצמו, מפני שהוא כולו מוקדש לנס יציאת מצרים ואינו ערב עניינים נוספים. קרבן העומר גם מבטא אמונה בהשגחת ה' על פרנסת האדם, בהבאת התבואה החדשה - וכך נבחר כבסיס לספירה.

ומה הסוף?

יעד הספירה הוא הבאת שתי הלחם - קורבן חג השבועות. אבל התכלית הרוחנית היא מעמד הר סיני, ומתן התורה שנחשב ל"שיא" של תהליך היציאה ממצרים. דווקא הספירה היומיומית, הפשוטה והעקבית, היא הכלי שבאמצעותו אנו מבטאים את הערך העליון של אותו יום - "היום הנכבד הנכסף ללבנו".