חפץ חיים, שיעור 41: גם על עבירה שעבר אדם - אסור לספר

חפץ חיים, שיעור 41:

קיצור כלל ד' בהלכות לשון הרע:

איסור לשון הרע על דברים שבן אדם למקום, כלומר אסור לדבר לשון הרע גם על בן אדם שבא ונניח חלילה לא מניח תפילין: 

איסור גינוי אדם על עבירות שבן אדם למקום:

אסור לספר על אדם דבר שיתבזה על ידי זה, אפילו אם הדבר אמת והוא מספרו שלא בפני האדם המדובר בו. לא זו בלבד שאסור לספר סתם דברי גנאי, כגון מעשים שעשו אבותיו וקרוביו, או מעשים שעשה פעם ועתה הוא מתנהג כשורה - אלא אפילו אם ראה שחבירו עשה לאחרונה, כלומר, ממש בהווה, ממש בימים האחרונים, דבר שאינו ראוי על פי הדין בדברים שבן אדם למקום - גם כן אסור לגנותו בזה אפילו שלא בפניו. אין טעם, אין עניין, ללכת ולבייש אדם ולדבר עליו דברי גנאי.

איסור לשון הרע אפילו על גנאי שאינו גדול:

אין הבדל באיסור סיפור לשון הרע בין אם הוא מספר על אדם שעבר על לאו בתורה, כלומר אולי איזה משהו "קטנטן" (כי אין מצוות שהן קטנות, אבל בעיני העולם) או על מצוות עשה מפורסמת, כמו משהו של ייהרג ובל יעבור, לבין אם הוא מספר עליו שעבר על דבר שהמוני ישראל אינם נזהרים בו, כגון שאינו רוצה ללמוד תורה, או שעבר על דברים שחכמים אמרו שאין ראוי לעשות אותם לכתחילה - אפילו אם זה משהו שפוסקי הדורות האחרונים אמרו לעשות ואותו אדם לא מקפיד - גם כן זה גנאי, אפילו שזה גנאי קטן - גם על זה יש איסור לספר לשון הרע. 

מביא ספר פניני חיים את ספר באר מיים חיים בשער הלאווין, בלאווין ט"ז: "ויזהר האדם מן החנופה שכן עונשה מרובה, כמו שאמרו: ארבע כיתות אין מקבלים פני השכינה - ואחת מהם כת חנפים". וכמו שדיברנו על זה בעבר,  שבעצם האדם שמדבר לשון הרע יש בו מין המתחנף כי הוא רוצה שיאהבו אותו.