כוחי ועוצם ידי: איפה לא חששה התורה שהאדם יתגאה?

כיצד להתבונן על הצלחות בחיים

בתחילת הפרשה מזהירה התורה מפני תופעה חמורה: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָכֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה..." (ח, יב-יח). בהמשך מוסיפה התורה אזהרה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ... אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת..." (ט, א-ד).  

הר"ן בדרשותיו (דרוש י) כורך בין שני חלקים אלו, ומבאר את הקשר שביניהם, וכך כותב: "בתחילה הזהיר את ישראל על שני דברים, האחד שלא יתלו הצלחתם בכוחם ועוצם ידם, והשני שלא יתלו כיבוש הארץ בזכותם".

מסביר הר"ן שיש אנשים מוכשרים ומוצלחים, הטוענים שכשרונם סייע להם להצליח, בין אם זה בעושר, עסקים, לימודים או הישגים נוספים. עליהם התריעה התורה: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל..." (פסוק יח). על אישים אלו לזכור לזקוף את ההצלחות להשגחת הקב"ה, ולא לכישוריהם, טובים ככל שיהיו.

בהמשך עוסקת התורה בבני ישראל בכניסתם לארץ וכותבת: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ...", אך בשונה מהחלק הקודם, בפסוקים אלו לא הוזכרה הטענה והמחשבה "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", אלא רק אזהרה: "אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת..." (פסוק ד). מדוע בפסוקים אלו לא חששה התורה שיטען אדם: 'כוחי ועוצם ידי'?

הר"ן עומד על תכונה פנימית בנפש האדם, שמצויה אצל רבים. מידת הגאוה מביאה אנשים רבים לסלף את המציאות ולייחס לעצמם את ההצלחות. דרכם לתלות את הישגיהם בחכמתם, כישוריהם, תבונתם ועוד, גם אם הדבר מעבר ליכולותיהם.

על פי יסוד זה ניתן יהיה להבין מדוע לא ציינה כאן התורה את הקביעה 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. פסוקים אלו עוסקים בכניסת בני ישראל לארץ, שתלווה בניסים רבים, שיהיו גלויים לעין כל, ויתפרסמו ברבים. נצחון שכזה לא ניתן לייחס לכישרון או לתכונה מיוחדת, שכן כולם יודעים שהיה כאן נס.

יהיו שירצו לנכס את נס הניצחון להנהגותיהם המיוחדות. יש מהם שיטענו שהנס נעשה בזכות מעשיהם הטובים, ויש שיאמרו שבזכות צדקתם, ועוד טיעונים דומים. על כך כתבה התורה: "אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ... בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת...". משה אמר לבני ישראל: מצד הזכויות לא תהיו ראויים לכך, שהרי: "וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה" (ט, ו). משה מזכיר לבני ישראל את אירועי העבר: "זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'".

הר"ן מרחיב בדרוש זה על היסודות הרבים באמונה הנלמדים מפרשתנו. מדבריו החשובים למדים אנו שכל הצלחה יש לזקוף להקב"ה, הכל ממנו יתברך. וזאת, במקביל לידיעה ולהבנה שהכישרון שזכה האדם גם הוא מתנת שמים. מפסוקים אלו לומדים, שללא סייעתא דשמיא, אי אפשר להצליח בחיים.