"ירושלים נחרבה משום שנאה וחינם. בלי סיבה אמיתית"

תשעה באב התשפ"ג

ואהבת לרעך כמוך

ויקרא פרק יט פסוק טז' – יח' כתוב: ". טז לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ: אֲנִי ה’. יז לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. יח לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, ה’."

השם נתן לנו תורה מלשון הוראה שמורה לנו את הדרך מה נכון ומה לא נכון. ההוראה היא הוראה של אבא לבניו על מנת להאיר להם את כל רגעי חייהם מה נכון ומה לא נכון, מה יטיב לכם ומה יזיק וככל שנשתדל לעמוד ולהדבק בהוראות הבורא הרי שנסיר מעלינו הרבה מאוד סבל וייסורים כפי שאב מחנך ומלמד את בנו כדי להטיב עימו. 

בתשעה באב חרב הבית משום שנאת חינם וצריך להבין שירושלים נחרבה משום שנאה וחינם, הכוונה בלי סיבה אמיתית. ברגע שהשנאה הפכה להיות הדגל לא היה מקום לאידיאל השלום. החיסרון של האדם נע מכוחות אגואיסטים, אנוכיים. העדפה עצמית על פני טובת הכלל.

הקב"ה מצווה בשבילנו - ואהבת לרעך כמוך. זה שעשה ועושה לך רע - תאהב אותו כמוך! ומסיבה זו התורה מקרבת בינינו כי היא אומרת לך שהאידיאל והחובה של כל יהודי היא להתעלות מעל כל המחלוקות, ושהחיסרון היחיד של אחד יהיה אהבת הזולת גם אם הוא חושב ופועל אחרת ממני.

כמו גוף אחד שהפה פועל בצורה שונה מהיד או הרגל אבל כל הגוף פועל לאותה מטרה שהיא קיומו ובכך כל חלק בגוף מקיים ועושה את חלקו.

כאשר ברור לנו שעם ישראל הוא כמו הגוף אז מבינים שכל הגוף חייב תמיד להיות מחובר וביחד, וכל ניתוק של איבר מהגוף הוא סבל וייסורים לכל הגוף. לכן גדול השלום, וכל המשכין שלום בין אדם לחברו הוא בן העולם הבא, שהצליח להתעלות מההעלם והחושך, שכמעט וגרמו לפירוד.

ואם תגיד שהדבר לא אפשרי מכח הנסיבות, הרי שבצלם אלו-קי-ם ברא את האדם – ומי שנברא בצלם מצויים בו כוחות אין סוף להתגבר על כל כח שלילי. על כן, צריך להשתמש ברחמים ובסליחה ובמחילה, כמו שהשם משתמש כלפינו, כי הכח נמצא אצלינו מאחר ונבראנו בצלם.

כל מחשבה אחרת מקטינה את עצמי כמי שנברא בצלם, וזה הופכי מהבורא שנתן לי הכל.

שנזכה לגאולה השלימה ובניית בית המקדש היום ב"ה "אם בקולו תשמעו" כפי שנצטווינו "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, ה’."