הרב יאשיהו פינטו: "הדמעות של רחל אמנו ממשיכות להציל אותנו גם היום"

יש ימים שבהם הנשמה לא שותקת. תשעה באב הוא יום כזה. משהו עמוק פועם בלב היהודי. לא עוד תאריך בלוח השנה, אלא כאב שמבקש לצאת החוצה. יום של בכי לאומי, של לב שבור, של עם שיושב על הרצפה וזוכר מה איבד.

הרב יאשיהו פינטו מציב מראה אמיתית מול הפרצוף של כולנו. הוא מזכיר שתשעה באב הוא לא רק יום של חורבן פיזי. זה יום שבו כמעט נחרב עם ישראל כולו. הקדוש ברוך הוא, שראה את הפשעים, את העבירות, את השנאה, החליט להחריב. לא רק את הבית. את העם.

ואז הגיעו האבות. אברהם, יצחק, יעקב. אחריהם גם משה רבנו. כל אחד מהם ניסה. כל אחד הביא את זכותו. את מסירותו. את מעשיו. אף אחד לא הצליח. אפילו הם נדחו. כי עם שלם בגד. והבורא לא רצה לשמוע יותר.

ואז הופיעה אישה אחת. בלי תארים. בלי נבואה. בלי הנהגה. רק לב של יהודייה. רחל אמנו.

היא לא התחננה על עצמה. היא לא דיברה על זכויות או על קרבנות. היא רק סיפרה שפעם, בלילה ההוא, היא ראתה את אחותה בוכה. והיא החליטה לוותר. ויתרה על בעלה. על הכבוד שלה. על האהבה הכי גדולה שהייתה לה. רק כדי שאחותה לא תתבייש.

ואז שאלה שאלה אחת פשוטה. אם אני, בשר ודם, הצלחתי לוותר. איך אתה, ריבונו של עולם, לא תוותר על הילדים שלך?

ואז באה התשובה. קול ברמה נשמע. מנעי קולך מבכי. יש שכר לפעולתך. שובו בנים לגבולם. ברגע ההוא נקרעה הגזירה. עם ישראל נשאר. רק בזכות אישה אחת. בזכות ויתור אחד.

הרב פינטו אומר שתשעה באב הוא לא רק יום של זיכרון. זה יום של בדיקה עצמית. אם אנחנו לא בונים את הבית, זה סימן שעדיין לא תיקנו את הסיבה לחורבן.

היום הזה לא נועד רק להזכיר את מה שהיה. הוא בא להציב מראה: מה עדיין חסר. למה עדיין לא חזרנו. מה אנחנו עושים כדי לשנות את זה.

גם ירמיהו הנביא ידע להסביר את זה. כשאפלטון פגש אותו בין חורבות ירושלים ושאל אותו מדוע הוא בוכה על אבנים, ענה לו ירמיהו תשובה שמסכמת את הכול. מי שלא בוכה על העבר, לא יזכה לראות את העתיד.

והעתיד הזה לא כתוב בשטר של בנק. הוא לא תלוי בתקציב או במדיניות. הוא מובטח בפסוק שיצא מפי הבורא. יש תקווה לאחריתך. ושבו בנים לגבולם.

רחל כבר בכתה בשביל כולנו. עכשיו תורנו. לבכות באמת. להתאבל באמת. וללמוד ממנה איך מוותרים, איך מרפים מהאגו, איך משאירים מקום לאחר.

רק כך נהיה שותפים לבניין הבית.
השלישי.
האחרון.
במהרה בימינו.