הבן של הרב קוק: צמת, התפללת, ועדיין מרגיש ריק? זה היסוד שחסר לך

בימים של תקופת השובב״ים, ימים שבהם האוויר עצמו ספוג בחשבון נפש, רבים מאיתנו מבקשים להתנקות, להתרומם, לפתוח דף חדש. אנחנו צמים, מוסיפים תפילה, מקבלים על עצמנו הנהגות לא פשוטות, אבל לא פעם, כשאבק המאמץ שוקע, נותרת בלב תחושה לא נוחה: משהו עדיין חסר.

הרב יוסי קוק, בנו של הצדיק הרב דב קוק שליט״א, משתף בסיפור חסידי חד שמאיר את הנקודה הפנימית של עבודת ה׳, לא זו החיצונית, אלא זו שבאמת נוגעת בלב.

חסיד אחד הגיע אל רבו כשעיניו אדומות מבכי. הוא פרש לפניו רשימה מרשימה של סיגופים: צומות של שלושה ימים, גלגולים בשלג, טבילות חוזרות במקווה, תהילים בלי סוף. ואז אמר בכאב פשוט: “רבי, שום דבר לא זז בי. בפנים, אותו אדם”.
הרבי הביט בו, חייך חיוך שקט ואמר: לך תסתכל על הסוס שבאורווה. גם הוא צועד בשלג ימים שלמים, גם הוא מתגלגל בקור, גם הוא לפעמים רעב וצמא, ובסוף, נשאר סוס.

משפט אחד. פטיש על הלב.

הסיפור הזה מניח על השולחן אמת לא פשוטה: אפשר לעשות הכול “לפי הספר”, לצום, לטבול, להתאמץ, ואם הלב נשאר סגור, סימן שפספסנו את העיקר. עבודת השובב״ים איננה תחרות סיבולת, אלא מהלך של הנהגה. מי מנהל את החיים, הגוף או הנשמה.

העבודה האמיתית היא לא לשבור את הגוף, אלא להעמיד אותו במקומו. לומר לו בשקט אבל בנחישות: אתה לא בעל הבית. הנשמה היא זו שמובילה. הגוף זמני, מתכלה; הנשמה, נצחית.
הצום, הטבילה, ההנהגות, הם לא מטרה, אלא אמצעי. כלים שנועדו לעזור לנו להעביר את המושכות מהחומר אל הרוח.

וכשאדם באמת חי כך, כשהוא מפנים שהנשמה מנהיגה והגוף משרת, משהו נפתח. הריקנות מתמלאת. הוא יוצא מהמצרים הפרטיים שלו, מהגלויות הפנימיות, וזוכה לשיבה אמיתית אל אבינו שבשמיים.
לא עוד מאבק חיצוני, אלא הנהגה פנימית. זה כל הסיפור.