יום לפני האזכרה התקשרה אליי דודתי: "מחר בשעה חמש וחצי יש אזכרה לדוד. נשמח שתגיע".

"בוודאי", עניתי, "בעזרת ה' אגיע".

למחרת עבדתי במסגרת פרויקט בתל אביב. במהלך העבודה הגעתי לדירה והבחנתי שהמרפסת הגדולה מלוכלכת. החלטתי לנקות אותה בעצמי כדי שהכל יראה במיטבו.

עבדתי זמן ממושך תחת השמש היוקדת. לקראת הסוף חשתי חולשה. כשסיימתי, חזרתי הביתה לנוח.

נשכבתי ומיד נרדמתי.

לפתע צלצל הטלפון. זה היה אבא שלי: "מדוע לא הגעת עד עכשיו לאזכרה?"

הסתכלתי בשעון ונבהלתי. השעה כבר הייתה חמש וחצי!

"אוי, נרדמתי! לא הרגשתי טוב. אני יוצא עכשיו!"

מיהרתי לתחנת הרכבת בתל אביב, בדרכי ללוד.

ברכבת ישב מולי חסיד חב"ד. "צדיק, תפילין?" שאל בחיוך.

"כבר הנחתי היום", עניתי. והוספתי: "בוא נלמד קצת תורה".

הוא פתח ספר 'תניא', והתחלנו ללמוד.

כעבור כמה דקות סיפרתי לו שאני בדרך לאזכרה של דוד שלי. "בוא נקדיש את הלימוד לעילוי נשמתו", אמרתי. "בשמחה", השיב.

"קוראים לו רחמים בן לאה".

הוא קפץ. "איך אמרת שהשם שלו?"

"רחמים בן לאה".

והוא בקושי מלמל: ״גם אני רחמים בן לאה".

הבטנו זה בזה ופינו נאלם.

***

אנחנו לא יודעים חשבונות שמים. אבל אולי כל מה שקרה באותו יום - העבודה, החום, החולשה, השינה, האיחור והחב"דניק ברכבת - התגלגל משמים כדי שאגיע דווקא לרגע הזה.

בעצם, כל האיחור הזה היה משמים, כדי שהנשמה של "רחמים בן לאה" לא תיזכר רק באזכרה, אלא תזכה לנחת רוח דווקא מלימוד התורה.

כי לפעמים, מה שנראה לנו כאיחור - הוא בדיוק הרגע שהנשמה חיכתה לו.