כאשר מומחים למוזיקה ניסו לתעד תרבויות שירה שבעל פה, הם נתקלו במחסום: השיטה הקלאסית לא הצליחה לקלוט תפילות יהודיות עתיקות מעדות המזרח, שירה ומקאמים ערביים. זאת, משום שהמוזיקה הערבית-מזרחית מכילה רבעי טונים וסלסולים ששום תו לא יכול היה לתאר. בשנות ה־50, שתי חוקרות מהארץ סירבו לתת לצלילים הללו להישכח, והבינו שחלוקת התווים המערבית דורשת מודל ניתוח מדעי חדש לחלוטין. כך הומצא המלוגרף הירושלמי.

במקום לנסות "להכריח" את צליל השירה להיכנס למשבצת של תו בודד, המלוגרף החדיש קלט את אות האודיו, הפיק את תדר היסוד של הקול, והפך אותו לרישום גרפי רציף על גבי סרט נייר נע. המכשיר צייר את כל תנודות הקול, המעברים הזעירים בין הטונים והקישוטים הווקאליים, והעניק ייצוג חזותי למוזיקה שכמעט ולא הייתה קיימת עבורה שפת רישום מתאימה.