בעולם המערבי לימדו אותנו שחופש פירושו לעשות כל מה שבא לנו באותו הרגע. לכן, כשבחור צעיר מסתכל על התורה, היא נתפסת אצלו לפעמים לא כתרי"ג מצוות, אלא כתרי"ג אזיקים שכובלים ומחניקים אותו.
בפרקי אבות נאמר: "בטל רצונך מפני רצונו". לכאורה אישור מהתורה עצמה שהיא דורשת ממני למחוק את מי שאני.
מצד שני, חז"ל אומרים במסכת ברכות: "רצוננו לעשות רצונך". נו, אז לבטל את הרצון שלי או לא לבטל? הרי פה משמע שהרצון שלי כן חיובי! 'לעשות רצונך'.
חקרתי, שאלתי, ולבסוף קיבלתי תשובה מדויקת: יש לנו שני רבדים של רצון, מה שאנחנו רגילים לקרוא לו "הרצון שלי" - הדחפים, הדמיונות, הלחץ החברתי, הרצון החיצוני שהסביבה הדביקה לנו או מסיכות שהולבשו עלינו במשך החיים. את זה באמת צריך לבטל.
למה? כי כשאתה מגרד ומקלף מעליך את הרעש החיצוני, אתה פשוט מגלה שמתחת להכל, הרצון הפנימי והשורשי שלך כבר שם, מחכה לך, והוא רצון טהור שרוצה רק להתחבר לבורא...
זה עשה לי כל כך טוב להפנים את זה. אלוקים לא רוצה שאוותר על רצונותיי, אלא שאנסה לברר מה אני באמת רוצה ומה אני מדמיין שאני רוצה.
התורה לא באה לבטל את ה'אני' שלנו, אלא לגלם את ה'אני הפנימי' שלנו. ומי אנחנו באמת? ילדים טובים של אבא מאוד גדול.
