שלהי 1945: גם זו לטובה?
(צילום: By Jeroen Mikkers/shutterstock)

השואה

שלהי 1945: גם זו לטובה?

שלהי 1945: לפניכם סיפור מטלטל על התקופה של מלחמת העולם השנייה ואסיפת השברים שלאחריה, שמקשה על כולם לאחר המאבק הקשה לדבוק בחיים, קראו

   
שלהי 1945: גם זו לטובה?
(צילום: By Jeroen Mikkers/shutterstock)
אא

1945, שלהי מלחמת העולם השנייה. וכפי ששלהי הקיץ קשים ממנו, כך ניתן להגדיר בדומה גם את סיומה של השואה. הנאצים מאוימים מבעלות הברית המתחילות לשחרר את אירופה, לכן הם מחזקים את המשטר ומרבים בהריגה המונית מכל הבא ליד. מכבידים את עולם ומנסים להשמיד כמה שיותר, לא מוותרים על אף טיפת דם יהודי... כך קרה גם במחנה ההשמדה ההונגרי, שם אנשים מתו כמו זבובים. אפשר לומר שאפילו בקצב הרבה יותר מהיר מהם... יום אחד הכריזו במחנה על חלוקת לחמניות טריות, ניחוחן הדיף למרחוק וגירה את חושי האסירים, החושים שעוד נותרו להם איכשהו. כל ה"מוזלמנים" קרבו ונעמדו בתור, גם אלעזר עמד ביניהם ברגליו הכמעט כושלות והמתין. הוא היה בטוח שעד שיגיע תורו לא יישארו לחמניות. אך להפתעתו נותרו גם נותרו. לידו נזרקה לחמנייה טרייה וריחנית.

הוא לא האמין למראה עיניו וברגשי הודיה דחף אותה לתוך כיס מכנסיו, בהחלטה לשמור עליה קצת ולא לאכול מיד. אבל במחשבה שנייה, אמר לעצמו: 'מדוע שלא אנסה להמתין שוב בתור? מה כבר נותר לי להפסיד?' וממחשבה למעשה, הוא נעמד שוב בתור וככל שהתקרב ציפה למכת אלה או לירייה על חוצפתו בלקיחת שתי לחמניות. אך, כלום. הוא הגיע לראש התור וקיבל לחמנייה נוספת. אושרו לא ידע גבול והוא החליט לשמור גם אותה לערב. כל רצונו היה לישון לילה אחד שבע.

ואז אירע דבר שאליו הוא כלל לא התכונן, מכת מחץ חזקה על כתפיו השבריריות. באחת הסתובב לבדוק מי זה ועל מה זה. הלה לא השאיר לו ספקות מרובות באשר לזהותו ולרצונו, היה זה אסיר רוסי ששהה במחנה וצעק: "הבא לי הרגע את שתי הלחמניות, או שאני הורג אותך במקום!" וכך, כשדמעות בעיניו וייאושו גובר עליו מסר אלעזר לגוי את הלחמניות, ובזה חש שהוא מוסר כעת את פיסת חייו האחרונה. לאחר מכן הוא עלה על דרגשו בחושבו שכך לפחות לא ייאלץ לראות את חבריו השבעים, ונרדם.

הגיע הבוקר ואלעזר התעורר לתוך שקט מאוד מוזר, השעה הייתה מאוחרת יחסית לשעת הקימה המוקדמת הנהוגה במחנה, והוא התפלא למה לא העירו אותם בצעקות ומכות כמו תמיד. 'מעניין', חשב לעצמו, 'כל חברי עדיין ישנים'. לאחר בדיקה, בה גילה כי כולם עדיין על הדרגשים אלא... שהם בכלל לא נושמים. כולם, בלי יוצא מן הכלל, שרועים על הדרגשים ללא רוח חיים... לפתע 'נפל לו האסימון' והוא הבין את גודל הנס: הגרמנים ימ"ש, רצו "לנקות" את המחנה טרם יציאתם ממנו, לכן חילקו את הלחמניות שהיו מורעלות. אם היה אוכל מהן גם הוא היה כעת מוטל על הדרגש ללא רוח חיים. מה שהיה נראה כל כך רע, לקיחת הלחמניות על ידי הרוסי, התגלה כנס הצלתו, מכיון שלמחרת נכנסו צבאות הברית למחנה והוא היה היחיד שנותר ממנו לפליטה.... וזה מה שנאמר: "אודך ה' כי אנפת בי" - אני מודה לקב"ה על הדברים ששלח לי, גם על אלה הנראים כגרועים וכלל לא טובים, כי אני יודע שמהם תצא טובתי. כי כמו שאנחנו יודעים, אין רע בעולם. וכל מה שהקב"ה עושה, זה אך ורק לטובתנו, כמו שנאמר: "כל עכבה לטובה". השם יתברך ברא את העולם כדי להיטיב עם בריותיו, אך יש דברים שאנו, בעינינו הקטנות וראייתנו המוגבלת, לא רואים באופן מושלם ולכן אנו חושבים כי נחתה עלינו צרה. אך הקב"ה, המשגיח מסוף העולם ועד סופו, יודע מהו הטוב האמיתי, ולפעמים דווקא מסתתר הטוב ברע. כמו שרק לאחר כתישת הזית יצא השמן, ורק אחרי שמפצחים את קליפת האגוז מגיעים לפרי.

"גם זו לטובה" זה המוטו היהודי שלנו, אותו למדנו מרבי נחום איש גמזו, שנקרא כך משום שעל כל מאורע היה אומר "גם זו לטובה". אנו מאמינים בכך ומשתדלים לאחוז באמונתנו שהכול לטובה, אך לא תמיד זוכים לראות את הכל מסתדר באופן הטוב ביותר, ולא תמיד אפשר לראות את הפאזל המושלם. וכמו שאומר החפץ חיים זצ"ל: "בשביל לראות סגירת מעגלים, צריך לחיות 400 שנה..." ובכן, אנחנו בדרך כלל לא זוכים ליותר ממאה ועשרים. אם כן, עלינו להתחזק באמונתנו מאותם מקרים שהסתדרו לנגד עינינו וזכינו לראות כיצד הביא אותם הקב"ה לטובתנו. מספרת אישה שזמן קצר לאחר חתונתה גילתה שבעלה ניחן במידה לא מבוטלת של 'רחפנות' ('עפיפון' במונח יותר מוכר...). לכל אירוע היא איחרה בגללו וכל עסקה התבטלה בשל אופיו המעצבן. מספר מקומות עבודה פיטרו אותו בגלל איחוריו וחיסוריו, אבל הוא נותר אדיש והדבר מאוד חרה לה. בכל הזדמנות הייתה משתלחת בו ואפילו צחקה באירוניה שאפילו ללוויה שלו הוא בודאי יאחר... פעם אחת הגיע לידיה מאמר מעיתון שעסק באבחון בני אדם, במילים אחרות, מאמר זה עסק בשאלה 'איזה טיפוס אתה?'... אחד מסוגי הטיפוסים תאם להגדרות והתכונות של בעלה, והוא כונה בשם "אסטרונאוט". לטיפוס שכזה, כך נכתב, לא מועילות הערות כלל. לאחר שקראה זאת החליטה להפסיק להעיר לו. כך היה כשתכננו להעביר שבת בכפר נופש בצוותא עם משפחות חברים. כפר הנופש שכן במרחק של כמה שעות ממקום מגוריהם, מה שאומר שהם צריכים לצאת לדרך מוקדם מאוד. אך כמו תמיד, ל"אסטרונאוט" שלה יש המון זמן ושום דבר לא לוחץ, מה שאומר שרק בשעה מאוחרת הם יצאו לדרך וכמובן שאיחרו. באמצע הדרך הם ראו את השמש מתחילה לנטות מערבה ולא נותרה להם שום ברירה, אלא לעזוב את הרכב והמזוודות ולצאת כך כשרק בגדיהם עליהם. הם צעדו לעבר היישוב הקרוב. אין מה לומר, השבת הזו היוותה בשבילם סיוט אחד גדול. כל אותה שבת השתומם הבעל לראות את אשתו אדישה, כביכול, היא לא העירה לו אפילו פעם אחת ולא האשימה אותו בכלל. אפשר לומר שהיא חשה גבורה עצומה על שהצליחה לא להעיר לבעלה, עד שחדרה לתודעתה המחשבה שאולי היה אסור לה לשתוק על חשבון שמירת שבת, ואז החלו ייסורי מצפון לכרסם בה. והיא החליטה לכפר על כך בכל מחיר. העת הזו לא איחרה לבוא. אותו יום היה על בעלה להוציא את גרינקארד שלהם, שהיה מאוד חשוב להם.

ולמרות הצורך הדחוף היא התאפקה לא להעיר לבעלה, כדי לכפר על אותה שבת. בעיניים כלות היא ראתה אותו מתמהמה ומתנהל לאיטו. סוף סוף, הוא יצא לדרך וגם זה היה באיחור גדול. האישה, אין מה לומר, כבר התייאשה מלקבל את הגרינקארד המיוחל. התאריך היה באותו יום ה-11 בספטבר, 2001. בשעה תשע ורבע התנגש מטוס במגדלי התאומים וכמה דקות מאוחר יותר, פגע גם המטוס השני ושני הבניינים קרסו כמו מגדל קלפים. כולם רעשו וגעשו, דאגו ליקיריהם, ורק אותה אישה שהפסידה את הגרינקארד הרוויחה את בעלה בחיים. "כל מה שהשם עושה הכל לטובה" - זאת לא מליצה, זאת מציאות ברה וקיימת. על כולנו לזכור זאת ואף לחיות זאת באמונה שלמה, ועל ידי זה נזכה, בעזרת השם, לחיים מאושרים ושמחים!! גמר חתימה טובה!! אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"

השואה

עוד כתבות שיעניינו אותך