למה הצדקה מבטלת גזרות, ומדוע אמונה לבדה אינה משנה את האדם?

איך מבטלת הצדקה את הגזרות הרעות?

התורה אומרת: "כי יהיה בך אביון... לא תאמץ את לבבך... פתוח תפתח את ידך לו."

מדוע יש בכוחה של הצדקה לבטל גזרות רעות?

ידוע שאדם יכול לבטל גזרה כאשר הוא משנה את עצמו עד שנעשה כאדם חדש. בכך, כביכול, עברו אינו אותו עבר, והוא עומד לפני הקב"ה כאדם אחר.

אך מהו הכוח הייחודי של הצדקה?

הצדקה היא היכולת של האדם לצאת מעצמו ולהיות חלק מן הציבור.

חז"ל אומרים במסכת עבודה זרה (ד ע"ב) שהיחיד אינו יכול לעמוד לבדו מול מידת הדין, ואילו הציבור יכול.

כך גם מצאנו בראש השנה. מצד אחד זהו יום שמחה, ולכן לובשים בגדים לבנים מתוך ביטחון שישראל יזכו בדין. מצד שני זהו יום הדין, ויש שנהגו אף להתענות. כיצד הדברים מתיישבים?

התשובה היא שהיחיד נידון בפני עצמו וזקוק לרחמים רבים. אולם כלל ישראל לעולם זוכה. הדין מתייחס לפרט, אך הכלל עומד לעולם.

לכן כותב רבנו בחיי שאין למנות את ישראל. כל עוד הם "כלל", הם זוכים. אך כאשר מונים כל אחד ואחד ומוציאים אותו מן הכלל - הוא נבחן כיחיד, ועלול לבוא נגף.

זו משמעות הפסוק: "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם." כאשר פוקדים כל יחיד בפני עצמו, קיימת סכנת נגף.

לכן גם תפילת ציבור מתקבלת יותר מתפילת יחיד.

משום כך אמרו חז"ל: לעולם ישתף אדם את עצמו עם הציבור, ואף יתפלל בלשון רבים - "רפאנו", "ברכנו", "השיבנו" - ולא רק על עצמו.

מכאן גם כוחה של הצדקה. כאשר אדם נותן לאחר, הוא יוצא מהאנוכיות ומתחבר אל הכלל. הוא כבר אינו יחיד, אלא חלק מן הציבור, ובכך מתמתק הדין מעליו.

נקודה נוספת.

התורה אומרת: "פתוח תפתח" - אפילו מאה פעמים.

הרמב"ם כותב שעדיף לתת מאה פעמים שקל אחד, מאשר לתת בפעם אחת מאה שקלים. משום שהמטרה אינה רק לעזור לעני, אלא לעצב את נפשו של הנותן.

כל נתינה נוספת שוברת מעט את הקמצנות ומחזקת את מידת החסד.

כאן אנו מגיעים ליסוד גדול בעבודת ה'.

אנשים רבים אוהבים לדבר על אמונה, אך בורחים מעבודת המידות.

המשנה באבות אומרת: "כל שמעשיו מרובים מחכמתו - חכמתו מתקיימת."

אמונה מעניקה כיוון.

עבודת המידות היא האימון.

זו עבודת ה'.

אפשר להאמין בכל הלב שכעס הוא דבר רע, ובכל זאת לכעוס שוב ושוב.

אפשר להאמין בענווה, ובכל זאת להיות גאוותן.

אפשר לדבר על ביטחון בה', ובכל זאת להיות נשלט על ידי חרדות.

מדוע?

מפני שהאמונה יוצרת הבנה ורצון, אך המידות הן הרגלים נפשיים שנבנו במשך שנים.

תיקון המידות אינו מתרחש בעיקר על ידי ידיעה, אלא על ידי חזרתיות.

כל תגובה חדשה שאדם חוזר עליה שוב ושוב חורטת בנפשו נתיב חדש.

אפשר לומר:

האמונה אומרת לאדם לאן ללכת.
עבודת המידות מלמדת אותו איך ללכת.

ההתמדה הופכת את הדרך לטבע.

גם מבחינה מוחית זה נכון. המוח משתנה באמצעות חזרתיות.

כל פעם שאדם בולם כעס, דוחה סיפוק, נושם במקום להתפרץ או מקבל אי-ודאות במקום להילחם בה - הוא מחזק מסלול חדש במוח.

בפעם הראשונה הדבר קשה.

בפעם העשירית - פחות.

בפעם המאה - זו כבר נעשית נטייה טבעית.

לכן אדם אינו נעשה סבלן מפני ששמע הרצאה על סבלנות.

הוא נעשה סבלן מפני שתרגל אלף פעמים לעצור לפני התגובה.

כבר אמרו חז"ל:

"אחר הפעולות נמשכים הלבבות."

לא הרעיונות לבדם משנים את הלב, אלא הפעולות.

גם הרמב"ם, כשהוא עוסק בעבודת המידות, אינו כותב שאמונה בלבד תבטל כעס, קנאה או קמצנות.

להפך.

הוא מלמד שהאדם צריך לבצע שוב ושוב פעולות הפוכות מן ההרגל השלילי שלו.

הקמצן יתרגל לתת.

הכעסן יתרגל לא להגיב.

כך נבנית האישיות.

הפעולה החוזרת משנה את הלב.

לא רק שהלב משנה את המעשים - המעשים גם משנים את הלב.

אמונה מעניקה לאדם מצפן.

חזרתיות מעניקה לו אופי.

כמובן, אין פירוש הדבר שהאמונה אינה חשובה.

להפך.

האמונה מעניקה משמעות, מוטיבציה וכוח להתמיד גם כשהשינוי קשה ואינו מביא תוצאות מיידיות.

האמונה בונה את הכיוון.

החזרתיות בונה את האישיות.

דווקא משום כך, העיסוק באמונה הוא דבר נפלא - כל עוד מטרתו לחזק את האדם לעבוד.

אבל אם אדם חושב שחיזוק האמונה פוטר אותו מעבודת המידות - הוא טועה.

ישנם אנשים שמרבים לדבר על אמונה, אך אינם משתנים במעשיהם.

לעיתים הם מדברים בבוטות, אינם מקפידים על יושר בין אדם לחברו, ואף אינם מבקשים לעצמם רב ומורה דרך, משום שהם בטוחים שכבר הבינו הכול.

בפועל, האמונה עלולה להפוך לבריחה מאחריות ומעבודת ה' האמיתית.

רעיונות לבדם עלולים להפוך לעצלות רוחנית, כאשר האדם מסתפק בהבנה ואינו מתרגם אותה למעשה.

עבודת המידות היא המקום שבו האמת נבחנת.

לא במה שהאדם יודע.

אלא במה שהוא עושה שוב ושוב.

רעיונות משנים את החשיבה.

חזרתיות משנה את האישיות.

קל להבין.

קשה להשתנות.

האופי אינו נבנה מרעיונות גדולים, אלא מאלפי מעשים קטנים.

רעיונות מרגשים את השכל.

עבודת המידות מעצבת את האדם.

לכן אנשים אוהבים רעיונות, סיפורים, הרצאות ואפילו בינה מלאכותית. לעיתים כל אלו משמשים כדרך להרגיע את המצפון, במקום להתמודד עם העבודה האמיתית.

אדם תוהה מדוע האמונה אינה מרגיעה את החרדה.

התשובה היא שלא האמונה לבדה מרגיעה, אלא העבודה הפנימית שהיא מולידה.

כך גם בכעס, בקנאה ובשאר המידות.

אמונה היא היסוד.

עבודת המידות היא הבניין.

רעיונות הם דבר קל.

אפשר להתרגש מהם, לדבר עליהם ואף ללמד אותם.

אך עבודת המידות מתחילה דווקא כשההתלהבות מסתיימת, ונשארת רק ההתמדה.

קל להבין את האמת.

קשה להפוך להיות האמת.

השכל אוהב רעיונות.

האישיות משתנה רק באמצעות הרגלים.

אמונה בלי עבודת ה', ובלי עבודת המידות - עלולה להפוך לעצלות רוחנית. עבודת המידות היא המבחן האמיתי של האדם.