חלמה על חייל שמעולם לא הכירה, וכשבנה נולד כולם נדהמו מהדמיון בפניו

הסיפור המטלטל הזה התחיל בערב סוכות, כאשר אישה חרדית, הגב' פרידמן מבית שמש התעוררה מחלום עוצמתי. בחלומה הופיע בנה, לוי, וסיפר לה כי חייל בשם שחר פרידמן נפל בקרב בעזה, ומבקש שיעשו עבורו דברים טובים (מצוות וכו').

בהתחלה גב' פרידמן נרתעה מלעסוק בסיפורי נשמות ובחלומות, ולכן הטילה ספק בהם. אך מבדיקה שעשתה התברר לה כי אכן ישנו חייל שנפל, ושמו שחר פרידמן.

מתברר שבין כל הפרטים גילתה הגברת את יום פטירתו של אותו חייל, וככל שיום האזכרה התקרב, כך רגשות האשם שלה גברו. וזאת מפני שלא עשתה מאומה בעקבות אותו חלום.

כששוחחה על אחיה הוא החל לדרבן אותה לפעול, באומרו כי אפילו אם ישנו סיכוי קטן שהחלום אמת, הרי מדובר בזכות גדולה לעשות דברים לזכרו של החייל.

אז גברת פרידמן פעלה ועשתה סעודת אמנים לעילוי נשמתו, אשר במהלכה הוקראה "צוואתו" של שחר: מכתב שכתב ימים ספורים בטרם כניסתו לעזה. במכתב זה, קרא שחר לחבריו ולקרוביו לשאוף להיות אנשים טובים יותר, לחייך גם בעתות קושי, להעריך את הפרטים הקטנים ולפקוח עיניים ולוודא שלא מפספסים את האנשים ה"קטנים" או אלו שנופלים בדרך.

המסר העמוק חדר ללבה של הגב' פרידמן, והיא החלה להתחזק יחד עם בני משפחתה במידות של "בין אדם לחברו" לעילוי נשמתו. היא הנחתה את ילדיה לתרגל ויתור והתגברות, מה שהוביל לשינוי משמעותי בהנהגתם. השפעת הדברים הלכה והתרחבה, והמסר הפך למעגל של עשיית חסד שהתפשט בין בני משפחה וידידים, כאשר סיפורים רבים על מעשים טובים לזכרו החלו להגיע אליהם, כולל סיפורו של ילד שוויתר על אופניו החדשים למען חברו.

באחד הימים, היא הרתה. ואז גמלה בליבה החלטה להנציח את דמותו של שחר בביתה. למרות שהשם "שחר" אינו נהוג בקרב משפחתה, היא חשה כי השם הפך לחלק בלתי נפרד מחייהם. היא ביקשה "אות" משמיים - שצבע שיער התינוק יהיה זהה לזה של שחר. כשהגיעה עת הלידה בבית החולים, ובתוך מתח רב, התגלה כי צבע שיער התינוק אכן תאם את הסימן שביקשה, דבר שהוביל לקידוש ה' בקרב הצוות הרפואי. בהמשך, משפחתו של שחר יצרה קשר, והדמיון בתווי הפנים בין התינוק לשחר כתינוק נמצא כמפליא, מה שחיזק אותם בהחלטתם.

השאלה המהדהדת נותרה: מדוע דווקא שחר זכה למעמד מיוחד זה?  ולכן בשיחה עם אימו של החייל שחר הי"ד נחשף כי מדובר בדמות נדירה - נער שהקדיש את חייו להעצמת האחר. אימו הוסיפה כי הוא העניק לכל אדם את התחושה שהוא חברו הטוב ביותר, דיבר אליו בגובה העיניים. הוא נהג לגשת לבודדים שבחבורה ולשוחח איתם, לשאול לשלומם ולגרום להם לחבור לקבוצה. שחר הקפיד גם ללוות בחושך ילדים קטנים, סייע לבעלי מוגבלויות, והקפיד על יראת כבוד גדולה כלפי הוריו - אפילו כשהיה ילד קטן, הקפיד שלא להטריד את הוריו בשינה.

לסיכום, הסיפור מבהיר את דברי הגאון מווילנה על ההבדל בין מי שזכה להיות "טוב לשמיים" ובין מי שזכה להיות גם "טוב לבריות". אדם שזכה לשני המעלות הללו, כפי שהיה שחר - שנהרג על קידוש השם והיה מסור לחבריו - זוכה למעלה נשגבת. שילוב נדיר זה הוא שהעניק לשחר את המעלה המיוחדת ואת הסייעתא דשמיא שגרמה להפצת האור והטוב בעולם, ולעורר לבבות רבים לעשיית טוב גם לאחר פטירתו.