היה משהו במבט שלו שלא נתן לי להמשיך הלאה

לפני כעשרים שנה למדתי בישיבת נזר ישראל שבקריית ספר. מבנה הישיבה היה מחולק לשלוש קומות, וסדר היום נע בקביעות בין תפילות, סדרי לימוד וארוחות בחדר האוכל. במעבר הצר והעמוס שבין היכל בית המדרש לחדר האוכל, הייתה תלויה על הקיר תמונתו של צדיק אחד. בכל פעם שעברתי במסדרון ההוא, הייתי נעצר לרגע קט, מתבונן בפניו הקדושות ובמבטו המיוחד, ונפשי נמשכה אליהם בעוצמה שלא ידעתי להסביר.

לא הכרתי את אותו צדיק, אך ארשת פניו השאירה בי רושם בל ימחה. באחד הימים החלטתי לשאול בחור ותיק בישיבה לזהות דמותו של הצדיק הנשקפת מהתמונה, והוא השיב לי בקצרות: זהו האדמו״ר בעל ה'שפע חיים' מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל.

לימים, כאשר התבגרתי, נודע לי כי הצדיק הזה עבר את תופת השואה בייסורים נוראים ובלתי נתפסים, ועמד פנים אל פנים מול המוות מדי יום ביומו. הוא איבד את רעייתו ואת כל אחד עשר ילדיו, אך לא איבד את אמונתו היוקדת בבורא עולם אפילו לא לרגע אחד. מתוך האפר והחורבן הגדול הוא קם מחדש, נישא בשנית וזכה לשבעה ילדים. הוא הקים את קריית צאנז, את המרכז הרפואי לניאדו, ששמו הולך לפניו בכל עולם הרפואה, ומוסדות תורה וחסד רבים בכל רחבי הארץ והעולם.

עמדתי נרעש מול סיפור חייו ושאלתי את עצמי: איך ממשיכים להאמין ולפעול אחרי אובדן כזה? התשובה הייתה טמונה בעצם חייו: הכול ניטל ממנו, אך הקדוש ברוך הוא נותר איתו תמיד. לא הייתה בו שום טענה, אלא דבקות מוחלטת, כדברי דוד המלך: "לא אירא רע, כי אתה עמדי".

לאחר נישואיי, זכיתי לעיין בספריו העמוקים ובספר "לפיד האש" המתאר את מסע חייו המופלא, ואמונתו העמיקה בי והשפיעה עליי רבות. אז הבנתי כי עולמו של צדיק אינו חיים ללא קושי, אלא חיים של אמונה שבתוך הקושי. העולם הזה הוא פרוזדור, והעיקר הוא העולם הבא. כשאדם מפנים זאת, הוא מבין שכל קושי טומן בחובו קריאה לגדול, ולומד לומר בכל מצב: ה' איתי. אל מול תמונה אחת במסדרון הישיבה הבנתי שאמונה אמיתית נמדדת דווקא כשקשה.

גם בתוך החושך המוחלט, אם אוחזים בידו של הבורא, לעולם לא נהיה לבד. כל מבט בפני צדיק הוא הזדמנות פז להתחזק, להתחבר לה' ולצעוד במסע החיים מתוך ביטחון ואמונה שלמה.