מרגישים שהישועה מתעכבת? הזוהר הקדוש מגלה למה לפעמים זה דווקא סימן טוב

יש אנשים שמתפללים, מתחזקים, משתדלים, ולמרות הכל מרגישים שהדברים לא מתקדמים כפי שציפו.

לפי הקבלה, איך נכון להבין מצבים של עיכוב בחיים: האם מדובר בחסימה, ניסיון, או דווקא הכנה לשפע גדול יותר?

חכמת הקבלה והזוהר הקדוש מעמידים יסוד קבוע בהנהגת הבורא יתברך בעולמו: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" - החושך תמיד קודם לאור. תבנית זו שזורה בכל הבריאה והיא מכונה "קליפה קודמת לפרי".

אנו רואים זאת באדם, שבמשך שלוש-עשרה שנה נשלט על ידי הגוף והחומריות, ורק אז זוכה לנשמה. כך גם בהיסטוריה, שבירת הכלים קדמה לתיקון העולם, ועמי כנען ישבו בארץ לפני שעם ישראל ירש אותה.

כל ירידה וכל עיכוב אינם חסימה אלא חלק בלתי נפרד מהמהלך לצורך עלייה.

הרמח"ל מסביר כי בתקופות של חושך ו"קטנות מוחין", כאשר אדם חווה כיסופים ותשוקה לעלות בתורה וביראת שמים אך נתקל בקשיים ואינו מצליח, האורות הנולדים מתוך הצער, החרטה וההתעקשות להתקדם אינם פחותים מהאורות של תקופת העלייה, ואף עולים עליהם.

על כך נאמר: "ויגש משה אל הערפל כי שמה האלוקים" - דווקא בתוך הערפל וההסתרה הגדולה ביותר מסתתרת השכינה. וככל שהחשכה עמוקה יותר, כך האור שצפוי לבקוע ממנה עצום ורב יותר.

בקבלה מוסבר כי תקופת ההמתנה הזו נמשכת מספירת ה"כתר". ההמתנה איננה עניין טכני; העיכוב הנוצר בדרך הרוחנית העולה כלפי מעלה בונה באדם את הכלים הרוחניים ואת הרצון העמוק הנצרכים כדי שיוכל לקלוט ולשמר את השפע הגדול שיגיע בהמשך.

הסוד של ההצלחה בחיים הוא לעולם לא להיעצר. גם אם בפניך ניצב מכשול שגורם לך להתעכב, אל תירא ואל תחת. אם אתה יכול לרוץ - רוץ, אם לא - לך, ואם גם זה קשה - זחל, אך תמיד תמשיך קדימה, שכן "לפום צערא אגרא" - כגודל הקושי, כן יהיה גודל השכר המצופה לך והאור שלו תזכה.