מי שרק נותן, לא תמיד באמת אוהב: המסר המפתיע על נישואין

אני רק רוצה לתת בקשר, לא רוצה לקבל כלום. איך להסתכל על זה?

יש אנשים שאומרים: "אני לא רוצה לקבל כלום, רק לתת. אני רוצה בשלום בית רק לתת לאחר, לא לקבל".

אבל נישואין אינם רק נתינה. נישואין הם מפגש. אדם שאומר: "אני לא צריך את השני. אני רק רוצה לתת", בעומק, לא באמת נשוי אליו.

כי נישואין פירושם: אני נותן, אבל אני גם מוכן לקבל.
אני משפיע, אבל אני גם מוכן להיות מושפע.
אני מחזק, אבל אני גם מוכן להודות שאני צריך.

וזה עומק גדול מאוד.

מי שרק נותן ולא מוכן לקבל, לפעמים זה נראה אצילי, אבל בהרבה מקרים זה ביטוי של שליטה.

הוא אומר לעצמו: "אני לא תלוי. אני לא צריך. אני לא פגיע. אני מעל הקשר". אבל קשר אמיתי דורש פגיעות.

כן, להסכים לומר: "אני צריך אותך. יש באחר משהו שאין בי". אדם שרק נותן, לפעמים בורח מהחרדה של תלות.

הוא מפחד להיות זקוק, כי אם אני זקוק, אפשר לאכזב אותי. אפשר לפגוע בי. אפשר לדחות אותי. לכן הוא מעדיף להיות רק בצד הנותן. שם הוא חזק.
שם הוא שולט.

אבל זה לא נישואין.
זה חסד חד צדדי.
זה לא ברית.

חיבור אמיתי איננו רק לתת לאחר, אלא להכיר שהאחר הוא עולם. יש לו דעת, רגש, רצון, השפעה ומקום בתוך החיים שלי. אם אני רק נותן לו, אבל לא מקבל ממנו, בעצם אני לא פוגש אותו.

אני פוגש את הדימוי שלי כנותן. זה ההבדל בין נתינה של גאווה לבין נתינה של קשר. נתינה של גאווה אומרת: "אני למעלה ואתה למטה". נתינה של קשר אומרת: "אנחנו יחד מתעודדים ומעודדים".

נישואין הם לא רק חסד. הם גם ענווה.

הענווה לקבל. הענווה להזדקק. הענווה להכיר שהשני לא רק צריך אותי, אלא גם משלים אותי.

מי שלא מוכן לקבל, לא באמת נותן מקום לשני. כי לקבל פירושו לומר לשני: "יש לך ערך בעולמי. יש לך מה לתת לי. אני לא שלם לבד".

ואם אני לא שלם... זו השלימות!