הרב ראובן אלבז: "המסר המטלטל מאחורי חטא המרגלים רלוונטי גם היום"

פרשת המרגלים מלמדת עד כמה כוחו של הדיבור יכול לבנות או חלילה להחריב. בדבריו המיוחדים עומד הגאון הרב ראובן אלבז על הקשר העמוק שבין חטאה של מרים הנביאה לבין חטא המרגלים, ומבאר כיצד דווקא ענוותנותו המופלאה של משה רבנו חושפת את חומרת הוצאת הדיבה. בדברי חז"ל, מתגלה מסר נוקב על שורש הגאווה, על הכרת הטוב לבורא עולם ועל היכולת לראות את המציאות בעיניים של אמונה.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶֹׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח לְך אֲנָשִׁים (במדבר יג, א-ב).

כתב רש"י: "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר".

לפני שהמרגלים יצאו לתור את ארץ כנען, הם ראו את עונשה החמור של מרים הנביאה, שלקתה בצרעת לאחר שדיברה במשה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, ולמרות זאת הם לא לקחו מוסר והוציאו את דיבת הארץ רעה.

המתבונן במאמר זה ייפלא פליאה עצומה, הכיצד שני מקרים אלו חופפים זה לזה? הלא מרים הנביאה דיברה על משה רבנו, מושיען של ישראל, ואילו המרגלים דיברו על אדמה דוממת ועל ארץ שלכאורה אוכלת יושביה. כיצד יתכן, אפוא, לדמות דבר אחד למשנהו וממה היה על המרגלים לקחת מוסר?

את התשובה לכך ניתן למצוא בפסוק המובא בתורה תכף לאחר תיאור דברי מרים:

"והָאִישׁ משֶֹׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

משה רבנו ראה את עצמו כפחוּת מן האדמה, כעפר ואפר, וממילא לא היתה בלבו כל קפידא על אלו שהוציאו עליו לעז.

לעומת זאת על ארץ ישראל נאמר:

"אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ" (דברים יא, יב);

"כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר" (שם ח, ז).

לכן נתבעו המרגלים כיצד דיברו רעה על דבר שהקב"ה העיד עליו כי הוא טוב מאוד.

בוודאי שעדיין קיים מרחק אדיר בין דיבור לשון הרע על רבן של ישראל לבין הוצאת דיבה על אדמת הארץ, אולם משה רבנו הרגיש את עצמו מתחת לאדמה. ועל כן יש מקום להקביל בין הדברים, והיה למרגלים לקחת מוסר בגודל האיסור של הוצאת דיבה.

נשאלת השאלה: הרי משה רבנו היה מנהיג בחסד עליון אשר הוביל את עם ישראל ארבעים שנה במדבר, עלה לשמים ארבעים יום ולמד תורה מפי ה', ואם כן כיצד יתכן שיחוש כי אין לו כל חשיבות - "ונחנו מה"?!

כיצד יתכן שאדם פיקח, כשרוני ובעל נשיאות חן, היוצר, פועל ומנהיג, יחוש כי הוא מתחת כל אדם אחר אשר חי על פני האדמה?!

התשובה היא, שמשה רבנו הגיע למדרגה האמיתית והבין והשיג, כי אם האדם אינו מקבל דבר מהקב"ה, הוא נותר אפס אפסים.

כל מה שיש לאדם ניטע בו בידי ה' יתברך. כל ההצלחה, העושר, המעמד, הבנים והבריאות נובעים מחסד הבורא.

וכפי שנאמר:

"וזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח).

נמצא שהאדם עצמו אינו שווה מאומה מבלי החסדים והטובות שה' יתברך השפיע והרעיף עליו. ועל כן, על פי האמת, אין לאדם כל עילה להגיע לידי מידת הגאווה.

לחצו כאן לקריאת הטור המלא ועוד טורים מגדולי הרבנים והמרצים במגזין "מאירים את השבת" של ערוץ 2000