איך הצליח הרבי לקפוץ? הסיפור שחושף את סוד ההישרדות היהודי

יש רגעים ספציפיים בחייו של אדם שבהם הוא מרגיש קטן וחסר אונים מול המציאות המשתנה והסוערת. הניסיון המונח לפתחו נראה גדול ממידותיו, הבלבול הפנימי גובר על קול ההיגיון, והדרך העומדת לפניו נראית ארוכה, פתלתלה ומורכבת מנשוא.

דווקא ברגעים הקריטיים הללו נבחנת האמת הפנימית והיסודית ביותר של האדם: האם הוא רואה את עצמו כיחיד בודד הנאבק לבדו במערכה הקשה של החיים, או שמא הוא תופס את עצמו כחוליה אחת בתוך שרשרת נצחית ועוצמתית שאינה ניתקת לעולם, שרשרת המחברת עבר, הווה ועתיד.

יהודי לעולם אינו עומד לבדו מול אתגרי השעה. הוא נושא עמו, לעיתים בלא מודע, את זכות אבותיו הקדושים, את תפילות הדורות הקודמים שנלחמו על זהותם, ואת נקודת הקדושה הפנימית שהוטבעה בנשמתו.

לכל אחד יש שורשים רוחניים עמוקים הרבה יותר ממה שנראה לעין. ושורשים איתנים אלו הם המעניקים לו את הכוח העל טבעי לעמוד יציב גם במקום שבו כוחותיו האישיים, הגופניים והנפשיים, נראים לו כבלתי מספיקים וכאבודים.

רעיון מהותי זה מתגלה בעוצמה רבה בתוך פרשת שלח. כשהמרגלים נשלחים למשימתם החשובה לתור את ארץ ישראל, מתאר הכתוב בפסוק: "ויעלו ויבואו עד חברון". רש"י, בפירושו המאיר, מסביר כי לא כל המרגלים אכן הגיעו לעיר חברון, אלא רק כלב בן יפונה הגיע אליה לבדו.

מדוע נפרד כלב מחבריו ופנה דווקא לשם?

כדי להשתטח על קברי האבות הקדושים המצויים במערת המכפלה ולבקש רחמים ותחנונים לפני הבורא שלא ייכשל בעצת חבריו המרגלים, שתכננו להוציא את דיבת הארץ רעה.

כלב הבין לעומק ולימד אותנו סוד הישרדותי גדול: בשעת ניסיון רוחני או גשמי קשה, אין די בכוחות האישיים והמוגבלים של האדם לבדם. יש צורך חיוני להתחבר למקור החיים, לשוב אל מורשת האבות, להיאחז בכל הכוח בשלשלת הדורות הארוכה ולהוציא מהכוח אל הפועל את זכות האבות הטמונה בנו.

חברון עבור כלב אינה רק מקום גיאוגרפי או עיר היסטורית. היא מהווה נקודת חיבור רוחנית טהורה לאברהם, ליצחק וליעקב, וחיבור עמוק לשורש הנשמה היהודית המחוברת לבוראה.

סוד נצחי זה ליווה את עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה המדממת שלו, גם ברגעים האפלים והחשוכים ביותר.

בתוך מחנה הריכוז יאנובסקה, בלב התופת הנאצית הנוראה, עמד האדמו"ר מבלאז'וב בפני ניסיון אכזרי מאין כמוהו: משחק סדיסטי שבו בסוף כל יום עבודה מפרך, כמה יהודים מצטווים לקפוץ מעל בור עמוק ורחב, כאשר כישלון בנחיתה פירושו צניחה לתהום ומוות מיידי.

הרבי היה חלוש, מורעב ותשוש פיזית לחלוטין. לצידו עמד בחור צעיר, שהיה אמנם חזק בגופו אך שבור ורצוץ בנפשו מהמראות הקשים. שניהם עצמו את עיניהם בחוזקה, קפצו אל הלא נודע, ובדרך נס גלויה הצליחו לעבור את הבור וניצלו מהמוות.

כיצד הצליח הרבי, הזקן והחלש, לבצע קפיצה כזו?

השיב לו האדמו"ר ברוגע: "לא קפצתי לבד. אחזתי בחוזקה במעיל של אבותיי הקדושים, בדורות המפוארים שקדמו לי, והם אלו שנשאו אותי מעל התהום".

שאל הרבי את הבחור: ואתה, איך עברת?

ענה הבחור בלב רוטט: "אני פשוט אחזתי במעיל שלך, רבי".

כאן בדיוק מתגלה הסינתזה הנפלאה של הקיום היהודי. יהודי נאחז באבותיו ובמסורתו ובו בזמן הוא הופך בעצמו למשענת חזקה עבור אחרים.

השרשרת אינה רק זיכרון של העבר, אלא היא הווה חי ועתיד מבטיח. כל אחד מאיתנו מקבל כוח מהדורות הקודמים ומעביר את הכוח הזה הלאה.

זהו עומק המסר של חיינו: כאשר יהודי זוכר באמת מי הוא, מאין הוא בא ולאן הוא שייך, אין תהום עמוקה מדי שלא יוכל לעבור עליה בבטחה. כי באמת הוא לעולם אינו קופץ לבדו.