למה כל כך קשה להשתנות? הרב אייל אונגר חושף את הטעות שרבים עושים

האם קבלה עצמית והתפתחות הן סתירה, או השלמה?

קבלה עצמית פירושה: אני מפסיק להילחם בעצם קיומי. אני לא אומר לעצמי: רק אם אשתנה אהיה ראוי. אני ראוי כבר עכשיו, גם עם חסרונות, חולשות ופצעים.

כלומר, אני מודע שיש לי חסרונות מסוימים, כמו כעס, חוסר סבלנות, אדישות, נקמנות ועוד. אני מקבל, מודע ומבין שזה התפקיד והייעוד: לשנות את המידות. אני לא כועס על עצמי, אבל אני כן רוצה לשנות את עצמי.

התפתחות פירושה: דווקא מפני שאני יקר, חי ובעל ערך, אינני מוותר על הגדילה שלי. אני רוצה להוציא מעצמי יותר אמת, יותר אחריות, יותר עומק.

הטעות היא לחשוב שקבלה עצמית פירושה: להישאר כמו שאני. זו לא קבלה, זו בריחה של האדם מהגדולה שלו. הטעות היא לחשוב שהתפתחות פירושה: אני לא טוב עד שאשתנה. זו לא התפתחות, זו שנאה עצמית בתחפושת של תיקון.

אדם שאינו מקבל את עצמו, משתנה מתוך פחד, בושה ולחץ. שינוי כזה בדרך כלל נשבר. אדם שמקבל את עצמו, יכול להשתנות מתוך אמון, סבלנות וכבוד פנימי. שינוי כזה מחזיק. קבלה עצמית היא הקרקע. התפתחות היא הצמיחה. בלי קרקע, אין צמיחה. בלי צמיחה, הקרקע נשארת ריקה.

הגישה היא אחריות בהדרגתיות. אני לא נשאר במקום הזה, אבל גם לא קופץ רחוק מדי. אני בוחר צעד אחד מדויק, קטן, שאפשר לעמוד בו, ועושה אותו בעקביות. אני מקבל את עצמי כמו שאני, ולכן אני בוחר להתקדם צעד אחד קדימה.

בפועל, זה עובד כך:

מזהים נקודה אחת לשיפור, לא עשר.
מגדירים צעד קטן ובר ביצוע.
עושים אותו גם בלי חשק.
וכשנופלים, חוזרים לנסות שוב. ('שבע ייפול צדיק וקם')

הדרך האמיתית היא לא להפוך לאדם אחר, אלא להיות יותר אתה, בגרסה מתוקנת, מדויקת ומודעת יותר.