"האש האמיתית לא נכבית": המסר המרגש של חיים ישראל מל"ג בעומר

יש משהו באש הזו של ההילולות רבי שמעון בר יוחאי זיע״א - לא רק חום, לא רק אור, אלא משהו שמושך פנימה מעבר לקדושה הקיימת מעצם המעמד של הילולת הרשב״י.

כילד, זה היה ערב של מדורות, חברים, תפוחי אדמה באש, ריח של עשן שנדבק לבגדים. לא חשבתי אז על עומק, רק על הרגע. אבל עם השנים אתה מבין שיש פה משהו מעבר.

אני זוכה כמעט מדי שנה להיות במירון על קברו של רבי שמעון בהילולא הגדולה, וכל פעם זה מרגיש מיוחד. מרגיש קדוש.

והנה משהו שהבנתי עם השנים בהקשר של המדורות והשמחה ביום ל״ג בעומר: אש היא דבר מיוחד. היא יכולה לשרוף, אבל היא גם יכולה להאיר. והכול תלוי איך משתמשים בה.

בפרט בעולם כמו שלי, האש הזו היא התשוקה. הרצון לשיר, ליצור, לעלות שוב ושוב לבמה. זו אותה אש שבוערת לפני הופעה, אותו דופק מהיר רגע לפני הצליל הראשון.

אבל ל״ג בעומר מזכיר לי משהו חשוב. האש האמיתית היא לא רגעית. היא לא רק ההתלהבות של ההתחלה. היא היכולת לשמור על הלהבה לאורך זמן.

יש רגעים בקריירה שבהם אתה בוער. הכול קורה, הכול זורם. ויש רגעים יותר שקטים. ופה נבחנת האש האמיתית. האם היא דולקת גם כשאין קהל? גם כשאין תגובות? גם כשצריך לשבת לבד וליצור בלי לדעת לאן זה ילך?

ל״ג בעומר הוא לא רק מדורה של ערב אחד. הוא תזכורת לאור שלא נכבה. לאמונה בדרך, גם כשהיא לא תמיד ברורה.

וכשאני עומד על במה ורואה אנשים שרים יחד, אני מבין: זו אותה אש. שמחברת, שמאירה, שלא שייכת לאדם אחד אלא ללב של כולם יחד.

והלוואי ונזכה לבעור ולהאיר תמיד.