ואז הבוס הודיע: "אינך יכול לעבוד כאן עם כיפה"

הרב קובלסקי סיפר על זקנו, המחנך הנודע רבי משה טורק זצ"ל, כיצד הוא זכה להעמיד דור ישרים מבורך:

בתקופה שבה עלה לארץ הקודש שררה כאן עניות קשה, ורבים הגיעו לכדי פת לחם ממש. סבי היה עולה חדש וחיפש בדחיפות מקור פרנסה. לאחר תקופת מה קרא לו בעל העסק ואמר לו שהוא אמנם עובד בחריצות, אך מבקש ממנו להסיר את הכיפה כשהוא בחנות ולא להיות שונה משאר העובדים.

סבי היה המום לרגע. הוא התעשת, והודיע ברורות לבעל העסק כי הוא עוזב את העבודה.

סבי שב לביתו בידיים ריקות, מתפלל להקב"ה ששוב יזמן לו דרך להתפרנס ולחיות. או אז נכנס סבי לישיבה, שם התחיל לעסוק בתורה במרץ, וזכה פה ושם לתמיכה עבור השגת מזון בסיסי. הוא למד בהתמדה וסייע לניהול הישיבה, עד שלאחר מספר שנים התבקש לשמש כמנהל תלמוד תורה 'יסודי התורה', והחל להתוות את דרך החינוך בו.

כחמישים שנה ניהל סבי את התלמוד תורה. באחד הימים נכנס אדם למשרדו של סבי, ובנו עימו. "בני מתקרב לגיל בר מצווה", הצביע האיש על בנו. "שמעתי שאתה יכול ללמד אותו לקרוא הפטרה, נכון? אולי כדאי גם ללמד אותו להניח תפילין? הוא צריך להיות מוכן לחגיגה!"

היה ניכר שהוא אינו מתכוון להעניק לבנו חינוך ליראת שמים, אבל חשוב לו לקיים חגיגת בר מצווה כמקובל, עם קריאה בתורה והנחת תפילין. אנשי הסביבה ידעו שאצל סבי יוכלו לקבל את השירות הזה, ורבים מהם הביאו את בניהם לעבור אצלו הכנה לבר מצווה.

"כמה אני משלם לך על השירות הזה?", בירר האיש והוציא ארנק מכיסו.

"אתה? אתה לא צריך לשלם לי דבר", חייך סבי. "כל התפקיד שלי כאן, כל העיסוק שלי בחינוך הוא בזכותך".

"בזכותי? מה זאת אומרת?" תמה האיש.

"אינך מזהה אותי?", חקר סבי. "אינך זוכר שפעם עבדתי אצלך בעסק?"

היה זה האיש שסירב להעסיק את סבי כל עוד כיפה לראשו. האיש הביט בו ממושכות, ולפתע קלט. הוא החוויר ופניו היו כסיד, ורצה להיבלע בקרקע. "זה אתה? אני… אני… מתנצל…".

"יראת השמים עמדה לי ברוך השם", הסביר סבא. "עמדתי בניסיון, והקב"ה דחף אותי לעסוק בחינוך ילדי ישראל, תפקיד חשוב מאין כמותו. אשמח ללמד את בנך ללא תמורה, ולברכך שתרווה ממנו נחת יהודית בשפע".

אדם הנאמן לבוראו, זוכה לא רק לחיי העולם הבא אלא גם לחיי העולם הזה.