בתוך תופת השואה האיומה - כך ילד בן 11 הציל חיים

ההיסטוריה היהודית רוויה ברגעים של מסירות נפש, אך נדמה כי הסיפורים המגיעים מתוך תופת השואה מצליחים לגעת בנימי הנפש העמוקים ביותר. במרכזו של אחד הרגעים המטלטלים והמרגשים מאותה תקופה אפלה עומד ילד קטן, בסך הכל בן אחת עשרה, אשר לימים ייוודע כצדיק וקדוש, האדמו"ר מנדבורנא זכר צדיק לברכה. טל סמל חושף בפנינו סיפור שיגלה טפח מאותה גבורה שמימית שהתרחשה בין פתיתי השלג המדממים של חורף שנת 1945.

באותם ימים נוראים הובלו אלפי יהודים בצעדות המוות תחת כיפת השמיים הקפואה. הגוף היה רעב, הבגדים היו בלויים, אך הכאב הגדול מכל היה הצמא. בקור העז ששרר בחוץ לא היו מים לשתייה והיהודים שצעדו בשיירות הארוכות חשו כי כוחותיהם עוזבים אותם. האדמו"ר מנדבורנא, שהיה אז נער צעיר מאוד, מצא את עצמו צועד בתוך המציאות הבלתי נתפסת הזו. מסביבו הוא ראה אנשים קורסים אל האדמה הקפואה, מתחננים בשארית כוחותיהם למעט נוזלים. הצעקות "וואסער, וואסער", שפירושן מים ביידיש, פילחו את האוויר והדהדו בלבבות.

הילד הצעיר לא היה יכול להישאר אדיש למראה סבלם של אחיו. למרות שלא היה ברשותו כלי קיבול למים ולמרות הסכנה המוחשית לחייו מצד השומרים האכזריים, הוא מצא פתרון יצירתי וקדוש כאחד. הוא פשט את בגד הציצית שלו, אותו בגד קדוש שמלווה את היהודי בכל עת, וטבל אותו בתוך שלוליות המים המעורבות בשלג שנמצאו לצד הדרך. בתושייה מופלאה הוא רץ מיהודי אחד למשנהו וסחט את המים הקרים מתוך פתילי הציצית ישירות אל פיהם של הצמאים.

אותה טיפת מים סחוטה מתוך הציצית לא הייתה רק מקור לחות פיזי. כפי שמספר טל סמל, המעשה הזה העניק לצועדים חיות מחודשת ותקווה שאבדה. הציצית, שהיא מצווה מהתורה, הפכה לכלי של הצלה. האדמו"ר העיד כי למרות שהבגד הרטוב והקפוא שחזר ללבוש על גופו הקפיא את בשרו, הוא חש כי בתוך תוכו הנשמה שלו מתחממת. היה זה חום של חסד, של יהדות ושל ערבות הדדית שהצליח לנצח את הקור האירופאי המנוכר.

הציצית היא סמל לחיים ולעשייה. זו הסיבה שקיימת מסורת והלכה לפיה כאשר נכנסים לבית קברות, נהוג להכניס את פתילי הציצית אל תוך המכנסיים כדי שלא יהיו גלויים. חכמים מסבירים כי הנשמות שנמצאות בעולם האמת מקנאות בחיים שיכולים עדיין לקיים מצוות ולזכות בנקודות של זכות. הציצית היא העדות לכך שאנו עדיין כאן, מסוגלים לפעול ולהשפיע לטובה.

טל סמל מדגיש כי מי שנכנס לבית קברות ורואה את סוף הדרך, אינו יכול לחזור החוצה בדיוק אותו אדם כפי שהיה קודם לכן. המפגש עם הסופיות של החיים חייב לעורר בנו רצון להשתנות, לגדול ולהעריך כל רגע של חסד. הילד שסחט את ציציותיו בשלג לימד אותנו שגם בתנאים הקשים ביותר, המצוות והחסד הם אלו שמעניקים לנו את הכוח לקום ולהמשיך ללכת אל עבר העתיד.