"לא לתת לאור להיעלם": המשמעות הפנימית של איסרו חג

איסרו חג פסח הוא רגע עדין שבו היהודי מתבקש לא לנתק בפתאומיות מן האור הגדול שחווה בימי הפסח. להפך, זהו זמן של חיבור, של קשירה. כמו שנאמר "אסרו חג בעבותים", יש כאן קריאה לאחוז באותה התעוררות רוחנית ולשזור אותה בתוך ימי החול. החג אינו אירוע חולף אלא נקודת פתיחה, והאדם נדרש להמשיך את אותה קדושה גם אל תוך החיים הפשוטים, באכילה, בלבוש ובשמחה, כך שגם הם יישאו בתוכם ניחוח של קודש.

כאשר מתבוננים במה שמייחד את האדם, מגלים שלא השכל הוא העיקר וגם לא היכולת החברתית. דברים אלו קיימים במידה מסוימת גם אצל בעלי חיים. מעלתו האמיתית של האדם היא היכולת להרגיש את מציאות הבורא ולהידבק בו. עם ישראל כולו נקרא כנסת ישראל, בדומה לגוף אחד שיש בו איברים רבים, שלכל אחד מהם תפקיד משלו. כך גם כל נשמה מוסיפה את חלקה המיוחד בשלמות הרוחנית. משום כך אנו מדגישים "בשם כל ישראל", מתוך רצון להיות חלק מהכלל ולא לעמוד כפרט מנותק.

שורש נשמות ישראל קשור במלכות, היא השכינה. כאשר אדם אינו חש טעם בלימוד התורה או בקיום המצוות, אין זה שינוי בשכינה עצמה, אלא ביטוי למצב שבו האדם שקוע בחיצוניות ואינו חש את החיות הפנימית. זהו מצב המכונה שכינה בגלות, מצב שבו הקדושה קיימת אך נסתרת מן ההרגשה.

לא פעם עבודת השם של האדם מונעת ממניעים חיצוניים, כמו שכר או פחד מעונש. זה דומה לאדם העובד לפרנסתו בלבד. במצב כזה הוא נעשה משועבד לכוחות של קנאה, תאווה וכבוד. חכמי הסוד מתארים את האדם כעולם קטן שבתוכו מצויים כוחות רבים, מעין שבעים אומות שונות שמבטאות רצונות ותשוקות מגוונות. כנגדן קיימים גם כוחות של קדושה. הציווי שלא להחיות כל נשמה מתפרש כאן כהנחיה פנימית לא להזין את אותם רצונות אגואיסטיים. כאשר האדם ניזון מתענוגים שמטרתם רק קבלה עצמית, הדבר מרחיק אותו מן החיים האמיתיים, עד כדי כך שנאמר שרשעים בחייהם נקראים מתים.

הפסוק "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" מקבל עומק נוסף כאשר מבינים שלא כל קריאה היא אמיתית. יש מי שפונה לבורא אך אינו מבין את מהותו, וחושב שהקב"ה זקוק לקבל ממנו. אך האמת היא שהבורא כולו השפעה וחסד. לכן עיקר העבודה היא להגיע להשתוות, להיות אדם שנותן, שמרחם, שמבקש בתפילתו לקבל כוח להשפיע ולא רק לקבל.

המאבק הגדול אינו מתרחש מחוץ לאדם אלא בתוכו. הנקודה הפנימית של ישראל שבאדם נאבקת מול כוחות שמושכים אותו כלפי מטה. בימי החג מתגלה אור מיוחד שנותן כוח לאותה נקודה פנימית להתעורר. אך לאחר שהחג מסתיים, עולה האתגר האמיתי, להמשיך את אותו כוח ולא לשוב להרגלים הישנים.

גם עניין השמחה מקבל כאן משמעות עמוקה. השמחה האמיתית אינה תלויה בדברים חיצוניים בלבד, אלא בחיבור פנימי למצוות. כאשר האדם חש ריחוק, הוא עלול ליפול לעצבות. כאן נכנסת השמחה של התורה, זו שנובעת מעצם הקשר עם הבורא. החיים הגשמיים כשהם לעצמם אינם התכלית, ואילו החיים האמיתיים הם אלו שבהם האדם משתמש בכל מה שיש לו כדי להתקרב, להידבק ולהעלות את המציאות כולה.

זהו עומקו של איסרו חג, לא רק לסיים חג אלא לדעת לקחת ממנו משהו אמיתי שילווה את האדם גם ביום רגיל, באמצע השבוע, בתוך השגרה. שם נבחנת האמונה, ושם מתגלה האם האור של החג באמת נקשר אל החיים.