"תחזיר לי את הבת שלי!": הצעקה בחדר הטיפול הנמרץ החזירה תקווה

"כשאבא שלי נפטר, החלטתי לעשות משהו בשבילו. אומנם אני לא שומר מצוות, אבל אבא שלי היה אדם מאמין והחלטתי לכבד את זכרו בדרך שלו: לקחתי על עצמי לקיים כמה מצוות שאני יודע שהיו חשובות לו ולא לוותר עליהן בשום מחיר למשך שנה שלמה - שלוש תפילות ביום, קדיש, ושמירת שבת.

מדי שבת הייתי קם בשש בבוקר ויוצא לטייל בים. בלי טלפון, בלי טלוויזיה.

כשחלפה השנה, אמרתי לעצמי: 'זהו, עשיתי את שלי - אפשר לחזור לחיים שלי', ובאמת חזרתי. הפסקתי לשמור שבת, הפסקתי ללכת לבית הכנסת.

חודשיים אחרי, באחד הבקרים, הבת שלי צועדת בדרכה לבית הספר. היא חוצה את הכביש ופתאום, משום מקום, מגיעה מכונית במהירות היסטרית, פוגעת בה ומעיפה אותה 50 מטר משם.

הבת שלי פונתה במסוק לבית החולים תל השומר עם פגיעה קשה בראש, ללא הכרה, כשהיא מורדמת ומונשמת. כשהגעתי לבית החולים, הרופא לקח אותי הצידה והוציא מפיו את המילים שעד היום אני לא מצליח לשכוח: 'הבת שלך בקומה. אי אפשר לדעת מתי היא תתעורר'.

'מה זאת אומרת אי אפשר לדעת מתי היא תתעורר?' ניסיתי למחות בפני הרופא, שניכר היה שמבין את שעתי הקשה, אך משום מה מפיו יצאו המילים שאני לא רציתי לשמוע: 'זוכר את אריאל שרון? אצלו זה לקח שמונה שנים. זה יכול לקרות מחר וזה יכול לקחת יותר'.

ביום החמישי לאשפוז, עמדתי ליד מיטת בתי והדמעות זלגו מעיניי. פתאום הרגשתי לבה של אמונה שעומדת להתפרץ מתוכי. 'ריבונו של עולם! בסדר! הבנתי!' צעקתי. 'נכון! הפסקתי להתפלל ולשמור שבת. אני יודע! הרמז נקלט, בבקשה, בוא נעשה הפסקת אש!'

אחזתי בידה הרכה של בתי חסרת האונים, ברקע הצליל הצורם של המוניטור שמבשר על פעימות ליבה הקצובות. 'הנה, אני מבטיח: הפעם אני חוזר אליך ולא עוזב. בבקשה, תחזיר לי את הבת שלי!'

ואז, אני יודע שזה יישמע לחלקכם מוזר או תמוה, אבל אני מוכן להישבע שזה מה שקרה: היד שלה זזה. לא עברו עשר שניות, וגם הרגל זזה. 'דוקטורררררר!' רצתי בהתרגשות למחלקה, מחפש אחר מישהו מהצוות הרפואי, 'הבת שלי מתעוררת!'

בתוך פחות משבוע השתחררנו מבית החולים, הבת שלי עברה שיקום, והיום היא ילדה רגילה שחיה חיים רגילים. ואני את השיעור שלי למדתי. יותר אני לא עוזב את אבא שבשמיים"."