יום פטירת משה רבנו: מה מסתתר בשם 'משה'?

ביום ז' באדר אנו מציינים את יום פטירתו של משה רבנו, הרועה הנאמן. בהזדמנות זו ראוי להתבונן במשמעות השם "משה" עצמו.

שאלה מתבקשת: הרי לימדונו חז"ל שלמשה רבנו היו עשרה שמות - אביגדור, חבר, יקותיאל, טוביה ועוד - כשכל אחד מהם מבטא פן נעלה באישיותו הכבירה. ובכל זאת, אמר לו הקב"ה, כמובא בילקוט שמעוני: "חַייֶךּ, מכל שמות שיש לך, איני קוראך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה - משה".

במדרש מוסבר הטעם: "מכאן אתה למד שכרם של גומלי חסדים. אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה, לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה, ואף הקב"ה לא קראו בשם אחר".

אך עדיין קשה להבין: הרי ידועים דברי המדרש על הפסוק בתהילים "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ" - אל תקרי "שמות" אלא "שמות", שמו של אדם הוא על מעשיו. אם כן, האם השם "משה" אכן חסר תוכן ומשמעות עצמית, ורק מפני כבודה של בתיה בת פרעה ניתן לו שם זה לדורי דורות?

רבי עובדיה ספורנו מבאר ביאור נפלא ומוסר השכל עצום:
"ותקרא שמו משה - ממלט ומושה אחרים מצרה. ותאמר כי מן המים משיתיהו - הטעם שקראתיו משה - להורות שימלט את אחרים הוא! כי אומנם משיתיהו מן המים אחר שהיה מוטל בתוכם, וזה לא היה כי אם בגזירת עירין כדי שימלט הוא את אחרים".

יסוד זה רצתה בתיה להחדיר למשה כבר מקטנותו. כשקראה את שמו "משה", היא לא מציינת רק את הפעולה שנעשתה עמו בלשון עבר, אלא בעיקר את הדרישה ממנו לעתיד.

כאילו אומרת לו: כשם שאני לא התעלמתי מבכייך שבקע מתוך התיבה, והושטתי ידי להצילך - כך עליך לעשות - להיות מושה אחרים מתוך מצוקתם. חייך ניתנו לך במתנה בסייעתא דשמיא, בעקבות תשומת ליבי. מכאן שעליך מוטלת דרישה מיוחדת - למשות כל יהודי באשר הוא.